כשהייתי קטנה וקראתי את "קטנה-גדולה" לאורלב לא הצלחתי לגמרי להבין איך השקט מציק ונדחף לאוזניים ולא שמעו אותו בכלל. גדלתי בבית לבד, אחיותיי כבר היו גדולות ואצלנו בבית תמיד היה שקט. אפילו כשאכלנו היה שקט מאוד מנומס, מגיל צעיר הבנתי שכלי אוכל לא אמורים לנקוש או לצרום ובכלל אם אפשר כדאי לא לדבר. מכיון שתמיד אהבתי לקרוא, זה היה הפתרון גם לזמן הארוחה. זה לא שלא הייתי קשקשנית, אבל כמו שהבית היה שמור ונקי למשעי כך גם השקט היה שקט מופתי. שקט היה חלק מהנוף הביתי, חלק מהתרבות, חלק בלתי נפרד מהחיים.
היום, אני כבר יודעת להעריך את השקט, בעיקר בגלל שרוב הזמן אין. אין ממש רגע שקט, אין ממש הפסקה, יש רעש קבוע והוא ממש לא לבן. הרעש הזה כיף לי, הוא אומר שיש כאן שלושה ילדים שנהנים, אבל זה לא אומר שאני לא מעריכה את רגעי השקט. מה שיש לי עכשיו זה רגע של שקט לא מופר של ילדים שיצאו מהבית. יש המון דברים שאני עוד רוצה להספיק עוד לפני שהם חוזרים. אבל הרגע הקצר הזה. סלון, מחשב נייד ושקט לא יסולא בפז. הפסקה. נשימה. עוד רגע אקום לעשות עוד דברים. אבל הרגע הזה עוד לא הגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה