פיצוי הורי או פספוס?

השקט של לשבת ולכתוב בשקט במרפסת הופר בגסות ואין לי את היכולת לכתוב בכלל את מה שרציתי כי יש ילדים פה בגינה מתחתיי שלא מפסיקים לקלל אחד את השני תוך משחק. כן, נכנסתי הביתה אבל המילים שלהם מהדהדות בי שזה ממש לא משנה. מתי זה קרה שילדים התחילו לדבר אחד אל השני בקללות? והם אפילו לא רבים, זה חלק ממשחק והם נהנים גם משיחת החולין הזו שכוללת הבחנות על נטיות מיניות, מקצועות ההורים וגם סתם הבחנות אופי שחלקן גבוליות מאוד. איזו חברה עתידית אנחנו מגדלים כאן? הסגנון מעוות, הסבלנות לא קיימת וגם השימוש בקללות עצמן מלמד על חוסר הבנה בסיסי לאור העובדה שמה שהם תופסים כקללה הוא כלל לא קללה אבל הוא כן תעודת עניות לסבלנות שהולכת ונעלמת בתרבות שלנו. אותי זה מלחיץ. שלא לדבר על זה שהעברית שלהם תת רמה והיכולת המילולית שלהם מתחת לכל ביקורת. והקטע הוא שהם כאילו נחשבים ילדים טובים, אבל אני ממש יכולה לראות איך עוד 5 שנים הם ישבו ביום שישי בפארק יעשנו נרגילות, וישתו וודקה מעורבבת ברד בול ויעשו המון רעש.

תסלחו לי אם אקשור את זה לחוסר מעורבות הורית, אבל אני אקשור את זה. אין לזה קשר לחינוך ביתי, אם כי אני לא רואה תופעות כאלה בחינוך הביתי. בעידן שלנו היום מרבית ההורים שעובדים כל כך קשה, מנסים לפצות את הילדים שלהם. איך מפצים? קניות, מתוך ניסיון לתת לילד שלך את מה שהוא רוצה וגם כאן הרבה הורים מאבדים את חוט השדרה שלהם. אבל זה לא רק קניות, זה גם הניסיון לשחרר את הילדים ולא להתערב עד כמה שאפשר תחת מעטה של הורות מתקדמת. אבל כמה שאנחנו חוטאים למטרה. מה שהם הכי רוצים זה את תשומת הלב שלנו ולמרבה הפלא גם גבולות. ילד צריך גבולות מסויימים בשביל לאפשר לעצמו את יכולת הבחירה. ומה מרבית ההורים עושים? מפצים בכאילו ומפספסים ממש. 

יש לי הרבה חברים שעובדים קשה, אבל הם דואגים שהזמן עם הילדים יהיה זמן איכות, שלילדים יהיו גם גבולות ושהמשפחה תהיה מעורבת אחד בחיי השני ולמרות שזה קשה זה מצליח. ורואים את ההבדל בילדים, בהתנהגות, בשפה בתחומי העניין. יש הורים שמפצים בכל כך הרבה מקומות לא נכונים. ילדים לא צריכים את הסלולארי הישן שלנו, הם צריכים את המבט שלנו, את המגע, את המשחק והצחוק. כנראה שקל יותר לעבוד קשה ולקנות מתנות מאשר לתת להם את מה שהם באמת רוצים. איך הפכנו לכאלה?

בעיני זה עניין של סדר עדיפויות. אבל אני יודעת שלשמוע את זה ממני מבטל את כל הרעיון, הרי אני הלא נורמלית שויתרה על קריירה למען ילדים. אבל אנחנו מאבדים את האינסטינקטיים ההוריים שלנו כשהזמן עם הילדים הופך לבטל ומבוטל ואז אנחנו שוכחים להוציא אותם מהאוטו, וכשהם יורדים לגינה אנחנו לא שומעים את הקללות והמכות אז זה בסדר, וכשהם בבית ספר הם ממילא לא באחריות שלנו. בקיצור הפכנו לכאלה שמקדשים את הרצון לילדים ועושים הכל כדי שיהיו לנו ואז אנחנו במקום לשמוח ולהנות ולהיות איתם אנחנו עושים out sourcing למי לוקח את הילדים בכל רגע נתון. כנראה שאין פלא.