החוק היבש לא נרטב אף פעם

היה לי רעיון על מה יהיה הפוסט הבוקר ואז חברה העלתה כתבה על משפחה בחינוך ביתי בגרמניה שהתעוררה אתמול, התחילה את יומה ואז כמו בסרט הוליוודי נחות מצאה את ביתה מוקף בשוטרים ואנשי יס"מ שבאו לקחת את ארבעת הילדים בגילאי 7-14. אל דאגה זה לא סיפור מעורר פלצות על הורים מתעללים או מזניחים, הם גם לא שייכים לתא טרור. אז למה? כי גרמניה היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה החינוך הביתי הוא מחוץ לחוק (נותנת לכם פאוזה לצחוק על גרמנים וחיבתם למערכות. לא משתתפת. ממשיכה). במדינה שמרימה בגלוי את קולה בנושאי זכויות אדם, זכות אדם כל כך בסיסית של הורה להחליט עבור ילדיו אינה קיימת.

שופט חתם על הצו להוצאת הילדים מחזקת ההורים והממונה על החינוך אמר שההורים לא יזכו לראות את ילדיהם למשך הרבה מאוד זמן. אבל האם אחד מהם חשב איזו טראומה האקט האלים הזה השאיר על הילדים וההורים? איך הילדים הרגישו במהומת האלוהים שהתרחשה בביתם בעוד אביהם, שלא התנגד ופתח את דלת הבית הוחזק על כיסא על ידי שוטרים באיומים? ואיך הם הרגישו כשידיים זרות ניתקו אותם מהוריהם והכניסו אותם לניידות? וכמה הם היו מפוחדים ואי הוודאות והכאב? ומי חשב על כמה הילדים האלה צריכים עכשיו את החיבוק של אבא ואמא שלהם. מה עבר לאנשים שהשתתפו בפיאסקו הזה בראש. 

החוק היבש בגרמניה אכן ברור ואין ספק שההורים עברו על החוק. אבל איך מגיעים למצב שבו מדינה מכתיבה להורים מה לעשות עם הילד שלהן כאשר לילד בבירור לא נשקפת כל סכנה? איך ניתן להעדיף תהליך חוקי שפוגע פגיעה אנושה בנפשם הרכה של ילדים על פני ילדות בריאה שלא מזיקה לאף אחד? איפה היה שיקול הדעת של כל אחד מהמבצעים? הקפדנות והדקדקנות הגרמנית גברה כאן על כל שיקול אחר, נשכחה המהות, נשארה פרוצדורה. ככה קר, ללא רגשות והכי נורא ללא כל שיקול דעת. יש לקחים שכנראה פשוט לא נלמדים.