שבת היום. יש משהו מאוד יפה בלקחת יום אחד בשבוע ולנוח בו. אני לא ממש יודעת לנוח. זה משהו שאני ממצה מהר מאוד. אני מנסה ללמוד את הטכניקה שתשאיר אותי במצב של מנוחה, אבל מיד אני אמצא משהו שצריך לעשות. זה שהנושא סובל דיחוי לא ממש ממין העניין מבחינתי. אולי זה עניין של אופי ואולי זה עניין של חינוך. אין לי מושג. אבל ברגעים כאלה, אני שומעת את אמא שלי בגרמנית אומרת "מחר, מחר, רק לא היום אומרת חבורת העצלנים". אני לא חברה בחבורת העצלנים. מה פתאום?! שלא נדע מצרות, חבורת העצלנים הם פשוט פושטקים.
לילדים ובן הזוג אני מקדשת את המנוחה, בניסיון נואש לעצור את הרצף הדורי הזה של עשייה. לכן שבתות אצלנו מוקדשות לביחד בלי לעשות יותר מדי ולנסות להתעלם מאמא אחת שכל הזמן נמצאת בתנועה. מה שנראה לאנשים אחרים כמו עכבר מורעל שמנסה את דרכו במבוך הוא למעשה שרשרת פעולות מאורגנות עד מאוד, בה כל פעולה מקדמת את השניה במין תשבץ היגיון. למשל: שבת בבוקר, הילדים משחקים, ה"שיחיה" שלי ישן. הבטחתי למרכזית לאפות עוגיות פרסבורגר פרג והכנו בצק. בחצי שעה שבצק העוגיות במקרר, אפשר לקצוץ בצל ואז בזמן שהבצל מטגן על אש קטנה, לאסוף את מה שצריך למחזר בדרך למרפסת השירות, למחזר ועל הדרך להפעיל מכונת כביסה, בדרך לעצור לנקות את השירותים, להוריד את הכביסה העדינה מהחבל, לקפל אותה ולהכניס לארונות. לעבור במטבח כדי לערבב את הבצל, בדרך להכניס את הכלים היבשים לארונות ולשטוף את הכלים שיש בכיור ולקצוץ ירקות, להוסיף אותם לבצל והופ - הנה עבר הזמן ואפשר להכין את העוגיות. הכל מדוד, מינימום של פעילויות למקסימום תוצאות ומה שמפחיד הוא שהיעילות הזו כל כך משמחת אותי שאני מפחדת לגמרי לספר לאחרים... הידיעה לא פותרת ממבוכה, להפך. הבעיה היא שאפילו המבוכה לא גורמת לי להפסיק.
שבת שלום כולם, לי יש טונות של דברים לעשות.
לילדים ובן הזוג אני מקדשת את המנוחה, בניסיון נואש לעצור את הרצף הדורי הזה של עשייה. לכן שבתות אצלנו מוקדשות לביחד בלי לעשות יותר מדי ולנסות להתעלם מאמא אחת שכל הזמן נמצאת בתנועה. מה שנראה לאנשים אחרים כמו עכבר מורעל שמנסה את דרכו במבוך הוא למעשה שרשרת פעולות מאורגנות עד מאוד, בה כל פעולה מקדמת את השניה במין תשבץ היגיון. למשל: שבת בבוקר, הילדים משחקים, ה"שיחיה" שלי ישן. הבטחתי למרכזית לאפות עוגיות פרסבורגר פרג והכנו בצק. בחצי שעה שבצק העוגיות במקרר, אפשר לקצוץ בצל ואז בזמן שהבצל מטגן על אש קטנה, לאסוף את מה שצריך למחזר בדרך למרפסת השירות, למחזר ועל הדרך להפעיל מכונת כביסה, בדרך לעצור לנקות את השירותים, להוריד את הכביסה העדינה מהחבל, לקפל אותה ולהכניס לארונות. לעבור במטבח כדי לערבב את הבצל, בדרך להכניס את הכלים היבשים לארונות ולשטוף את הכלים שיש בכיור ולקצוץ ירקות, להוסיף אותם לבצל והופ - הנה עבר הזמן ואפשר להכין את העוגיות. הכל מדוד, מינימום של פעילויות למקסימום תוצאות ומה שמפחיד הוא שהיעילות הזו כל כך משמחת אותי שאני מפחדת לגמרי לספר לאחרים... הידיעה לא פותרת ממבוכה, להפך. הבעיה היא שאפילו המבוכה לא גורמת לי להפסיק.
שבת שלום כולם, לי יש טונות של דברים לעשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה