יש לי תכנונים ללכת לישון מוקדם כדי לצאת לריצה בבוקר אבל לא הצלחתי לוותר על ביקור כאן. אגב ביקורים, שמתי לב שהביקורים שלכם כאן הולכים ופוחתים ואין לי אלא לשער שיתכן שבלוג זה ישאר בגדר יומן קצת פחות אישי כי בכל זאת הוא פומבי וזה אומר שמראש יש כאן סינדול פרטיות, אבל לא משנה. אבל כן הבנתי שאני כותבת בשבילי וזה כנראה עושה לי טוב אם במקום לישון אני עושה עוד שורה (מוידויה של מכורה).
הורות היא הצפה טוטאלית. אתה על המשמר כל הזמן, אפילו מתוך שינה, עסוק בלהכיל וללמוד כיצד למתוח את גבולות היכולת שלך ולדאוג כל הזמן לילדים. ולא משנה כמה תדבר על זה עם בן הזוג או חברים או אנשים מזדמנים שלא התכוונו להקשיב לך, את תהליך העיבוד אתה עושה בעצמך. אני עוד מתגבשת לעצמי עם הבלוג הזה, מניחה למחשבות חצי אפויות למצוא את דרכן וזה חלק ממנגנון העיבוד שלי שכנראה התגעגעתי אליו כבר המון זמן. כי זמן זה כנראה הדבר שהכי לא ידעתי למצוא לעצמי ופתאום זה כבר כאן. דקות קטנות ויקרות מפז שבהן אני מעבדת ומוצאת. כי יש כל מיני אנשים בעולם ויש אנשים שבעיקר מוצאים את עצמם עם מילים. ועכשיו אני קצת כמו ילדה קטנה מחדדת לעצמי לאט את השפה שלי, מחברת, מחסירה, משחקת ממציאה ובעיקר נהנית כי הדף הלבן שמשחיר לו הוא הכלי השלוב שלי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. כי לפעמים אנשים שכל כך אוהבים מילים שוכחים להקשיב לעצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה