שעת משחק - פוסט שלא קשור לילדים כלל וכלל, חוץ מאשר בהבט של העתיד הלא מוצלח שאנחנו משאירים להם

בזה הרגע מחקתי במחי הקשה אחת מלל של כ- 500 מילים כולן על דמוקרטיה ולמה אנחנו צריכים את זה בכלל. חיפשתי תיקופים, העלתי באוב מאמרים מימי לימודי, בדקתי בג"צים להוכיח את טענתי ולא הרגשתי שלמה עם זה. לא שזה לא קלח, לא שזה לא נושא חשוב, זה רק פתאום הרגיש קצת חסר תכלית. הרי כל בר דעת יודע שהשילוב של דת ומדינה לא טוב לשום צד, שהאדישות גומרת אותנו, שהכיבוש משחית, שהפוליטיקאים שלנו עלובים ברובם, שהדמוקרטיה שלנו מוגבלת ואם כבר היא תהליכית ולא מהותית, שהמדיניות הכלכלית הורגת אותנו, שמערכת החינוך כושלת, שאין כאן סובלנות או קבלת השונה ושבמבט קדימה זה נראה אפילו פחות טוב. בהתחלה כשכתבתי, הכל זרם כל כך, אבל משהו עצר אותי מללחוץ על כפתור "פרסם". עצרתי, התקלחתי, חזרתי למחשב, קראתי, מחקתי. כי לכתוב על זה מדכא אותי יותר ואם אינני מוצאת את הדרך לכתוב עם איזשהו סוף אופטימי זה פשוט לא מתחשק לי בכלל. אולי אני צריכה כמה ימים להתאסף. אלה לא תוצאות הבחירות שמעציבות אותי כל כך, זו רק התחושה המציקה הזו שהאדישות מכסה כל פינה טובה. בימים כאלה, אני מוצאת את עצמי צינית ופסימית ואני מרגישה צורך לחוס עליכם, אף אחד לא אוהב נביאי זעם. נכון, הם אומרים את האמת בפרצוף, אבל הם נתפסים כל כך הזויים שהדבר הטבעי ביותר לנו הוא להתעלם מהם. 

אז במקום לזעום התחלתי עם עצמי משחק חדש. פעמים רבות כשהילדים שלי מתלוננים על משהו (למשל כשעמדנו שעה באחת עשרה בלילה כדי לעבור את הגשר בהופעה של כוורת) אני מגלה את כוחה האדיר של הסחת הדעת. ולכן הגיתי שוב את את משחק "אילו הייתי", והרי הוא לפניכם:

אילו הייתי מחוסרת דאגות כלכליות, הייתי לוקחת את כל משפחתי לטיול ממש ארוך מסביב לעולם

אילו הייתי יכולה להוציא עכשיו 30,000 ש"ח לבזבז, הייתי מוציאה עכשיו ספר ילדים באופן עצמאי

אילו הייתי יכולה הייתי קונה לי בית פרטי על חצי דונם בחלק השקט של גבעתיים

אפשר גם להעלות על הדעת כל מיני "אילו אם" פרסונליים כאלה נניח:

אילו הייתי קרנית פלוג הייתי אורזת מזוודה, קונה כרטיס בכיוון אחד לברלין, רק לא לקבל את המינוי

אילו הייתי יאיר לפיד הייתי מעדיפה עוד ערב של דיאט ספרייט ויין רק לא להופיע שוב בטלויזיה ולחשוף את זגזוגי בפני כל

אילו הייתי עדי קול הייתי פורשת מזמן ממפלגת היאיר רק לא להמשיך לשחק את הקורבן הכנוע שנצמד לכיסאו

אילו הייתי קרי, הייתי מעדיפה לבקר את רוחאני באירן מאשר להיות בחדר אחד 7 שעות עם נתניהו

אילו הייתי ליברמן, הייתי הולכת לכלא מרצון רק כדי להפסיק את הקשר עם דרעי

אילו הייתי מועצת זכויות האדם של האו"ם, הייתי מעדיפה להתפרק לפני שהייתי מקבלת חזרה את ישראל ומוכנה לקבל סעיף המפריד בין זכויות האדם בישראל ובין זכויות האדם בגדה המערבית ובכך חוטאת לקיומי

טוב, אני שוב נסחפת, אז אילו היה לי זמן ולא היה לי ילד עם חום הייתי מוחקת גם את הפוסט הזה וכותבת משהו אופטימי על גידול סחלבים באיזורים לא משווניים. אבל אין לי זמן ויש לי ילד חולה וחלוש, אז אני אכין לי קפה ואחשוב על משהו אופטימי למחר....