האמת העירומה או בין "אם" ל"אז"

בפוסט של אתמול היתה גלומה הבטחה לעבד נושא השיחה עם אחותי ולהביא לכם את המסקנות המתבקשות. אז עליתי על המוקש הזה רק בעבורכם ונתתי לעצמי לחשוב ולהתבשל כדי לזכך את הנקודה העיקרית ולהציג אותה בפניכם. לא רציתי להביא אותה אליכם בצעד הססני של נערה ביישנית אלא בהילוך בטוח של אישה מגובשת. ולכן, כהרגלי בקודש, סובבתי וסבתי סביב העניין במשך כל היום. אני אוהבת את המחשבות האלה שמלוות אותי, תהליך הגילוי האיטי וההתבשלות מזכיר לי יצירה במטבח, בהתחלה כמחשבה, אחר כך על הנייר קורמת המחשבה עור וגידים כתפריט וכרשימת קניות, וסידור הדברים, הוצאת הכלים, חיבור של חומרים -  עבודת ידיים, אהבה, חום או קור או גם וגם  - לכדי בליל של ריחות, צבעים וטעמים חדש וייחודי, גם אם הוא מוכר הוא תמיד מעט אחר ומשמח לא פחות, ואז השלב האסטטי של ההגשה לאחריו השלב המשמח של ההנאה מהאוכל עצמו.

השיחה עם אחותי היתה עוד נקודת ציון שהראתה לי את מקומי בתהליך המכונה חיים. והמסקנה העיקרית שלה מבחינתי הייתה שפעמים רבות אנו עושים את הבחירות שלנו אבל לוקח לנו זמן לחיות איתן בנוחות, לא בשלום, בנוחות. רק אחרי שנוח לנו עם ההחלטה ואנו באמת יישרנו איתה קו אנו מגיעים למעין שלמות, לא כזו ללא סדקים, אלא כזו שלא מתרצת. כבר אמר אלברט איינשטיין שהסבר ארוך בעיקר מעיד על חוסר הבנה, כלומר כשמשהו ברור לנו אנו מסבירים אותו בקלות. כך גם עם עצמנו, ברגע שההסבר שלך למה שאתה עושה הוא ארוך ומתפתל ואף מנסה לקלוע לדעת האחר אתה לא שלם עם המקום שאתה נמצא בו. ניקח את ההחלטה שלי לבחור בחינוך ביתי כמשל - בהתחלה הרגשתי שזה נכון ונתתי לזה הסבר רציונאלי. למעשה, לא ממש התאמתי את עצמי להחלטה או את ההחלטה לי. ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל התאמתי את מה שאני רוצה לכללים, לתנאים, לאתגרים שלי כמו שראיתי אותם כתוצר של המערכת. לכן בתחילה, לבד מכל הפעילויות הכיפיות שעשינו יחד, היו לילדיי זמני לימוד בהם הם ישבו מול חוברות משמימות של משרד החינוך ושקדו על לימודיהם. הדוגמא הטובה ביותר ללמידה היתה לי מול העיניים ולא הבנתי אותה או אולי סירבתי להכיר בה - בכורי למד לקרוא מילים יחידות כבר בגיל 3 ומהר מאוד פשוט קרא עד שבגיל 5 לא הסתפק יותר בשעות הקריאה בהן אנו, הוריו, הקראנו לו ספרים עלילתיים ועבי כרס והחל לקרוא אותם בעצמו כי לא היה לו חשק לחכות. לא עבדתי איתו על קריאה, הקראתי לו הרבה ועניתי על כל שאלה שהיתה לו אבל לא עבדנו עם כרטיסיות או מגנטים של אותיות או כל דבר אחר, פשוט נהננו מספרים. לכל ילד יש את הנטיות שלו, הנטיה של בכורי היא למילים ומספרים ולכן האהבה שלו לספרים, המקום של ספרים בחיינו, הסקרנות הטבעית והיכולת שלו לעבד את נושא האותיות והמספרים הביאה אותו בזמן שהתאים לו לקרוא ספרים וממש להבין אותם ורק לרצות עוד ממעיין הידע הזה. ולמרות שזה היה מול פרצופי לא הפנמתי, הייתי עדיין שבויה בלקונה שהטביעו בי על מה היא למידה. בחיי לא היה תקדים ללמידה טבעית ולכן לא יכולתי להסיק את המסקנות המתבקשות.

אם חושבים על זה הייתי תקועה במקום בו הטבע שלנו או החיברות או השד יודע מה מביאים אותנו - למערכת התנאים. זאת אומרת חלק מהשפה והחשיבה הטבעית שלנו היא בתוך מסגרת ה"אם ואז". נכון שדוגמאות כמו -"אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר" הן כבר לא עדכניות, אבל למרות שיש תנאים שחל עליהם חוק התיישנות על התנאים כצורת קיום טבעית בתוך החברה האנושית לא ויתרנו. אחד הדברים הפופולאריים בחברה האנושית הוא תנאים, אנחנו מתנים תנאים לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לסובבים אותנו בכלל ובעיקר לעצמנו. אם היינו עורכים טבלת נזק היקפי הרי ככל שמעגל הקירבה גדול יותר כך מתרבים התנאים שאנו מכניסים לחיינו ובעיקר לעצמנו. ההתניה הזו שהיא יעילה ביותר במתמטיקה/לוגיקה הואיל ושם תנאי לוגי או תנאי מתמטי הוא פשוט אם א' אז ב', ערך האמת של התנאי גם הוא ברור - הוא יהיה אמיתי אם התוצאה אמיתית או אם לחלופין התנאי מראשיתו לא נכון או מופרך.  אך כרגיל מה שמתאים במדעים מדוייקים לא מיושם נכון במדעי החברה. אצלנו לתוך התנאים נכנסים כל כך הרבה משתנים מסבירים שבסופו של דבר, הקשר בין ה"אם" ל"אז" הוא קלוש אם לא מקרי. אנו תולים את ההצלחה שלנו בדברים מסויימים בדברים אחרים שאינם קשורים, כך אנו בוחנים את ילדינו כאילו שומה עליהם להגשים עבורינו את חיינו, אנו תולים תקווה בדיאטה כדי שתפתור לנו את שאלת הרווקות והרשימה ארוכה ומאוד יצירתית. חלק מההתניות שלנו הן לא רציונאליות בעליל  אם אני אעשה משהו טוב אז מה שאני רוצה שיקרה יקרה, אם אני ואם זה ואם ואם ואם אך למעשה זו דרך שלנו לא ללכת עם משהו עד הסוף, לא לעבוד על עצמנו ולא למצוא באמת את המקום שלנו. אבל ה"אז", שהוא החלק השני והבלתי נמנע של המשוואה, לא באמת מגיע כי מתקיימים כל ה"פסודו-תנאים", הוא מגיע בצורה הטובה ביותר כשמתקיים התנאי היחיד שאיננו מלאכותי, מה שהופך את התנאי הזה לאמיתי, כשאתה עצמך רואה את האמת כמו שהיא, נטולת שקרים, ערומה וקיימת. 

אני יודעת שלא סיימתי את הנקודה אך אילוצי הזמן מכריחים אותי שוב להבטיח שאשוב...