הרהורי עצבות, אדישות ושייכות והודעות מתוך שינה שלא קשורות

אז קמנו הבוקר ליום של אחרי הבחירות, לא יודעת איך אתם אבל אני עצובה, לא מאוכזבת כי לא היו לי ציפיות, בכלל. עזבו אתכם מהתוצאות, הן לגמרי לא חשובות וכל אותם אלה שמוצאים את קרני האור הקטנות בחלקים מסויימים שיבושם לכם. בעיני, הבחירות האלה הן אות קלון כי הן מספרות את הסיפור האמיתי - לרוב הציבור פשוט לא אכפת. ואתה יכול לקפוץ מעלה מטה עם שלטי נאון, או לדבר בתבונה מנומקת זה כבר פשוט לא משנה. נשארתי רק עם טעם מריר של הבנה גוברת ומתגברת שהאדישות הזו היא כאן ולא מתכוונת ללכת. האדישות הזו שלא מותירה אנרגיה לעשות את מה שחשוב באמת, אבל מספקת כדי להזין את הנטייה החברתית שלנו לא להפסיק להתלונן. כל הזמן מתלוננים פה על כמה לא טוב והתנהגות ה"לא אכפת" עושה את הכל עוד הרבה פחות טוב. זה מרגיז, זה מעצבן, זה מחליש. העובדה שרוב הציבור אפילו לא טרח לעשות את המאמץ העילאי של להגיע לקלפי, משאירה אותי, כרגיל, בצד עוד הרבה יותר מבדרך כלל. אולי בצד הדרך מצליחים לקרוא טוב יותר את הכתובת על הקיר בעוד העדר פשוט נוהר קדימה, אולי לעבר תוכנית הריאליטי הבאה. כי השילוט בצידי הדרך מעיד שיש פה מפרצון חירום בצד האוטוסטרדה, אבל העדר ממשיך בלי לעצור. הצרה היחידה היא כשהעדר יעצור מתישהו, קרוב לודאי לנוכח אסון שאפשר היה למנוע זה, כבר יהיה מאוחר והוא יקח את כולנו איתו. אפשר לצקצק ואפשר להצביע, שלא לדבר על השתתפות מעורבת יותר חס וחלילה, אבל הבחירה בצקצוק יש לה מחיר והוא לחלוטין לא נמוך. התרגלנו לסטנדרד של "סביר מינוס" וכל עוד זה לא מתדרדר יותר אנחנו כנראה מסכינים עם זה, בכל זאת אנשים נוטים להתרגל ולהעלים עין כל עוד המחיר הוא לא גבוה מדי וניתן להעלים עין מהמחיר העתידי. אבל לפעמים, וההיסטוריה זימנה לנו דוגמאות רבות, כשמתעוררים מאוחר מדי, התיקון נעשה קשה יותר והמחיר מאמיר פלאים. 

במידה רבה הפכנו להיות מנומנמים, פועלים מתוך אוטומט בלי רגע אחד של תשומת לב. כאילו שמו לנו משהו במים שמשאיר אותנו מספיק זומבי כדי שלא נעשה יותר מדי אבל לא יותר מדי זומבי בשביל לעורר שאלות, בערך כמו סיפור הסודה לשתיה בצבא. השאלה היא מאיפה זה בא? האם זה נובע מתוך יאוש או שמא אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו שהקולקטיבי נעשה חסר חשיבות, למרות שהוא דופק לחלוטין בסופו של דבר את האינדיבידואלי? אין לי מושג מה התשובה לזה, אבל אני מרגישה כאילו זה הולך ומתקרב, גם אם אני לא יכולה לשים את היד. המון דברים חוברים להם יחד לתמונה שלא מוצאת חן בעיני - הטמבל שניסה להידחף היום בתור בתחנת הדלק, הטוקבקיסט הימני שהציע לשרוף אותי, אלה שמדברים על כמה נקיה שוויץ ואיזה יופי הם זורקים את הזבל שם כשהם עצמם מוציאים את הגזם יום אחרי יום האיסוף ואחר כך אומרים שמטונף פה, וזה בלי לדבר על פוליטיקאים חדלי אישים, על הכיבוש, על יצוא הגז, על פוליטיקאים מקומיים שמשתינים על בג"צ בקשת, על דת ומדינה. רשימה חלקית. באמת. אולי זה קצת כמו גל רעידות האדמה האחרון שאולי הוא רק גל רעשים ואולי הוא פרלוד לרעש הענק שיזעזע את כולנו. אני יודעת רק שאני לא מוצאת לי מקום. בטבלת השייכת לא שייכת רשימת הסיבות הפרקטיות והראציונאליות מוצאות את מקומן תחת "לא שייכת" ותחת טור "שייכת" נשארות רק סיבות שבלב. לא קל עם כל האמוציות האלה, ניתן להרחיב את יריעתן המון אבל גם להן יש גבול. זה לא שאני משלה את עצמי שארגיש שייכת יותר במקום אחר אבל להיות לא שייכת כאן כואב הרבה יותר. לא אני לא מתכוונת בינתיים לעזוב, אתגרים רק עושים אותי נחושה יותר, רק שאני כל כך אובדת עצות שאני לא יודעת איך להתחיל. אולי ניקח עכשיו את חמש השנים הקרובות וננסה לבנות פה קהילה בשכונה, קהילה הופכת את האדישות לאיכפתיות ואיכפתיות משאירה הרבה יותר מקום לתקווה.

בלי שום קשר, קיבלתי עכשיו הודעה מחברה, היא פתחה לנו קבוצה בשם party girls בתוכנת המסרים המידיים. בחרה בשם שברגע אחד העלה חיוך שמח וציני ואני יכולה להגג ולהסביר אבל לא. כך שאם בנושא תקווה עסקינן - אז: א. אולי עוד יש סיכוי שבאמת נצא אנחנו הבנות. ב. אם יש לי קבוצה אולי אני בכל זאת שייכת. הודעת הטקסט מביאה אותי לעוד תופעה מוזרה שאני מוכרחה לחלוק איתכם והיא אינה קשורה בשום אופן לנושא הפוסט הזה והיא תופעת שליחת המסרונים מתוך שינה. מסתבר שבגלל שבני אדם, צעירים בעיקר, נוטים לישון עם הסלולאריים לידם (טוב, נושא נוסף שזקוק כנראה לטיפול הוא הקרינה מהמכשירים הסלולאריים והסכנה בשינה לצידם), הם גם עונים על מסרונים מתוך שינה ולעיתים שולחים מסרונים לאהוב/ה לשעבר, חבר או קרוב משפחה והם אפילו לא מודעים לעובדה שכתבו אותם. רק תחשבו על פוטנציאל הפדיחה. ודרך אגב אפשר לקשר את זה בקלילות לבחירות המוניציפאליות. לו הייתי סובלת מהתופעה, אני רק יכולה לדמיין מה הייתי עונה לחבר המועצה ששלח לי מסרון באישון לילה להזכיר לי (ולעוד אלפים כמוני) לצאת להצביע. ואם שאלתם את עצמכם למה בזמן האחרון אני משתפת אתכם במיני מחקרים ותופעות הרי שאין לי ברירה אלא לומר לכם הרף, ראו בזה פשוט שירות לקורא כי ידע הוא כוח, כן כן גם אם לפעמים הידע הזה לא נראה משהו. 

וחוץ מזה, הייתי חייבת, רק בגלל שהבטחתי שלא - אז לזאת שיודעת "יום הולדת שמח" - (נראה לי שזה קצת כמו לנופף לשלום או לשלוח נשיקה בשידור חי בסרט הוליוודי מלוקק - אז ככה שיהיה).