"אם" ו"אז" - חלק שני

סיימתי עם אמת עירומה, אבל אל דאגה לא אלביש אותה, גם לא מטעמי צניעות או בושה. האמת מתפקדת על הצד הטוב ביותר דווקא בלי מלבושים, היא מעדיפה להתקיים במקום בו לא צריך להסתיר בעוד שאנחנו כמו תלמיד ישיבה מסתכלים אבל מנסים שלא יתפסו אותנו בזמן הזה. כמו שחלקנו לא מתמודדים טוב עם עירום מלא,  גם מהאמת אנחנו מבקשים להחליף למשהו נוח יותר כי לראות אותה על כל פגמיה ושלמותה זה לא קל. דווקא במרחבי האמת קל לנו לראות את האמת של האחר, רק לא להתעמת עם האמת שלנו. אנו משקרים לעצמנו, לחומרה או לטובה כשאנו מסתכלים על עצמנו בעירום מלא, אם פיזי ואם רגשי. אבל את האחר אנו שופטים לחומרה, מסתכלים על כל פגם. קל לנו יותר עם האמת, בין אם סובייקטיובית או אובייקטיבית ככל שהאדם רחוק יותר. דווקא ככל שאנו מתקרבים לעצמנו קל לנו יותר לשקר מבלי להבחין בשקר או לפחות להאמין בו.  אם תרצו מסכת השקרים הלבנים שלנו מסייעת לנו להתמודד עם העולם ומשאירה אותנו במקום בו אנחנו יכולים להסתדר על אוטומט. ובספֵירֹה הזו אנחנו יכולים להמשיך עם התירוצים ואז רק נדמה לנו שנוח לנו כשבעצם אנו מבזבזים המון זמן על התמודדות עם האי נוחות שזה מסב לנו ולכן מוצאים פחות זמן לאחר.

כך אני הייתי עם החינוך הביתי בהתחלה. שוב, זה לא שלא הרגשתי בטוחה עם ההחלטה אבל לא פיתחתי איתה יחסי נוחות. היו לי שלל הסברים: שאני לא מאמינה במערכת, שלילדים טוב יותר בבית, שילדים צריכים תשומת לב רבה יותר, להכיר את החיים עצמם ועוד שלל הסברים שהיו נכונים אבל כמו נעל חדשה, נוחה ככל שתהיה, היא צריכה זמן להתאים את עצמה באופן מושלם לכף הרגל. עם חוסר השלמות הזה ניהלתי מערכת יחסים מורכבת - זה התחיל בהכחשת קיומו והמשיך כשלא הכרתי בו אך נלחצתי מקיומו, משם הדרך להכרה בקיומו היא ברורה ועם ההכרות הרשיתי לעצמי לגדל לתוכו ואז למדתי לשתף אותו בתהליך שלי של גדילה. אבל עד לא מזמן חוסר השלמות הזה ביזבז לי המון אנרגיה וכוחות וגרם לי פעמים רבות לשקוע בדברים הלא נכונים, הוא גרם לי גם לקחת נתיב די חד סטרי בו לא היה הרבה מקום בחיי למשהו לבד מהיותי הורה. כל הזמן שלי הוקדש להורותי והכל הוקרב על מזבח זה וכך הייתי פחות בת זוג, בת, אחות, חברה, שותפה לקורה בעולם. לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות והיום שלי היה מלא כל הזמן כך שלמעשה לא הייתי צריכה להתמודד. אבל חוסר ההתמודדות רק הגביר את הלחץ שהיה חלק ממני ושאב גם הוא אנרגיה בניסיון לדכא אותו. התפנית הגיעה ביום שלחצתי לחוסר השלמות את היד והתחלתי לנהל איתו דיאלוג. את ההמשך כבר היכרתם בשיטוט בין הפוסטים שלי - התחלתי לרוץ ולעשות כושר כי זה כיף שלי, התחלתי למצוא זמן לעצמי וחזרתי לכתוב ולמדתי לדבֵּר על מה שלא מצא חן בעיני ולא להסתיר אותו, לתת לו להשתזף באור הזרקורים הפנימי שלי כי הוא נעשה קטן יותר באור. מה שהתחלי אצלי אולי באופן מלאכותי - לשנות את ההרגלים הפחות טובים, להשלים עם הבחירות של עצמי - הפך לתהליך פנימי מאוד אמיתי. ובסופו של דבר הפך למפת הדרכים שלי והחזיר אותי להיות מי שאני, יותר מהורה, למרות שיש בזה עולם שלם ונפלא, יותר אדם מודע ולומד שיודע שהדרך עוד ארוכה. 

ובתוך כל זה למדתי דבר אחד חשוב שבלעדיו דבר לא יוכל להתקיים וזה להיות רכה, או אדיבה אל עצמי ולסובב אותי. קורט וונגוט אמר את זה טוב יותר There's only one rule that I know of, babies -- 'God damn it, you've got to be kind.'"  הוא כותב את זה בספרו God Bless You, Mr. Rosewater  ובעצם זהו חלק מנאום להולדת תאומים, אולי התינוקות לא מבינים את מה שהוא אומר, אך המסר ברור - מכל התורות והכללים שיש בעולם, אם צריך לתמצת הכל לכלל בוהן אחד הרי שזה זה. בלי סיסמאות נבובות, בלי תנאים מיותרים, בלי לשקר לעצמכם, להתעטף ברכות הזו ולדעת שלפעמים גם בה מרגישים דקירות של פינות קיימות. 

אם לא הסכמתם איתי אז זה בסדר. זה תנאי שאין לי בעיה לחיות איתו. אני יודעת שהיום אני הורה הרבה יותר טוב מאשר הייתי פעם (אל דאגה תמיד יש מקום לשיפורים). אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני יודעת שאני במקום שבו אני שלמה עם עצמי ולכן אני נחמדה יותר לעצמי ולאחרים ויש לי הרבה יותר זמן לגעת בדברים שבעיני הם הרבה יותר חשובים. ואז כבר צריך הרבה פחות את ה"אם" וה"אז" שתולים את יהבם בפעולות חיצוניות כי בעיקר יש את הדרך שאתה מסמן לעצמך והיא מהסוג הפנימי. אם קראתם עד אז בטח עכשיו מגיעה לכם קצת מנוחה. אם יצא לי אז מחר אני אמשיך, בהנחה ולא יצוץ לא משהו אחר. והנה לתנאי הזה כבר נכנס החבר "אם וכאשר"...