על מסורת עתיקת יומין בשם השוואה

מאז שאני הורה, המושג השוואה קיבל משנה תוקף. מעולם לא שמתי לב עד כמה אנחנו משווים כחלק מהפעילות היומיומית שלנו. זאת אומרת השוואות גבריות הן בדיחה ידועה, אבל כולנו גדלנו על הציווי ההורי של "אל תשווה" או בסגנונו הנפוץ יותר "אז מה אם כולם יש להם/עושים את זה. אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?" כי מראש ניסו לגדל אותנו על הרעיון שאין טעם בהשוואה, אתה צריך להיות מרוצה עם מה שיש לך, כל אחד הוא אחר ולכל אחד צרכים ויכולות אחרים. כל זה היה תקף בחיי שלפני מתרס ההורות. מהרגע שמציצה בטנך ההולכת וגדלה, את מגלה שיש מתאם בין גודל הבטן למספר ההשוואות היומיות שאת חשופה להן ומהרגע שהרך הנולד בחוץ ההשוואה מרימה ראש אף היא והופכת למנהג של קבע, ההשוואה היא בכל מקום והיא בלתי נמנעת. 

מהי השוואה? "המילון החדש" של אבן שושן מביא מספר הגדרות להלן השתיים הראשונות, שהן גם הרלוונטיות לפוסט זה (מי שחושב שהשמטת האחרות פוגעת במכלול המלל מוזמן לבדוק את הנושא בעצמו):

1.      דימוי, הקבלה, עימות, עיון בפרטים הדומים והשונים שבשני דברים. 

2.      תיאום, עשיית דבר אחד שיהא שווה לשני. 

השוואה, מסתבר, היא פעולה טבעית למוח האנושי, שעוזרת לנו להבין את המציאות שסביבנו, מסייעת להסתגל לדברים חדשים, לארגן את המציאות ולהבין אותה. מסתבר שפעמים רבות אנו משתמשים בה גם באופן אוטומטי בתהליכי החשיבה שלנו, אפילו בלי לשים לב. כך אנחנו מצליחים לשייך ידע חדש לישן, לארגן לנו את המציאות, לפענח מצבים ולהסיק מסקנות. במדעים ההשוואה היא כלי חשוב המאפשר הסקת מסקנות, אפילו בתחומים הלא מדוייקים ההשוואה מסייעת לעשות סדר, להבנות ידע ולייצר ידע חדש. גם בחיים האמיתיים ההשוואה עושה זאת בהצלחה, בטח בחייינו כצרכנים. זאת אומרת שכל אלה מתאימים להגדרה הראשונה של המילה השוואה, שהיא גם במידה רבה הפרודוקטיבית מבין השתיים. ההגדרה השנייה היא הבעייתית יותר, זאת אומרת היא לא בעייתית אם אתה עוסק במוצרים הזקוקים לשקילה, בין אם אתה יהלומן או ירקן, או במוצרים הצריכים להיות שווים, היא בעייתית הרבה יותר כשהיא עוברת מהמישור המקצועי למישור האנושי. במישור הזה לא ניתן אף פעם ליצר שוויון, אך אז שוב בא המדע לעזרתנו ונתן לנו את עקומת הפעמון וככה הצלחנו לנסות ולייצר נורמות. כולנו נמדדים במושגים האלה והמילה נורמטיבי הפכה שחוקה כל כך ואף מצליחה לחדד טרגדיות אנושיות תחת הכותרת "אבל הוא היה כל כך נורמטיבי". בקיצור הפכנו לאנושות המודדת הכל. מודדת התפתחות, התנהגות, מותגים, מראה חיצוני כי יש נורמה חובקת כל. אם היינו בסך הכל משווים כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע הכל היה טוב. אך במקום רק להשוות וללמוד מזה ולהסיק מסקנות, בילבלנו קצת את היוצרות ואחרי שאנחנו משווים בין דברים אנחנו מנסים להשוות אותם. אנחנו רוצים את מה שיש לכולם, אנחנו חולמים את אותם חלומות ואנחנו בטוחים שאנחנו חיים חיים משוחררים אך אנחנו כובלים את עצמנו ולא לטובה.

המצב חמור הרבה יותר בתחום ההורות - עם השנים הצלחתי להבין מה מפריע לי עם כל ההשוואה הזו. בחודשי ההורות הראשונים, בלי לשים לב, ההשוואה הזו היתה מקור לאושר גדול. בכורי התגלה כנזר הבריאה - יפיפה, עם שומני תינוקות מדוייקים, ציצית בהירה. הוא עשה הכל מוקדם - זחל, עמד, הלך, דיבר. תמיד נראה כמו ילד פירסומות וכמובן היה באחוזון העליון בכל השוואה. בלי לשים לב סונוורתי קשות מאור ההשוואה המחמיאה, כל דבר הוא כבר עשה לפני הזמן ואפילו השן הראשונה ביצבצה ביום שמלאה לו חצי שנה. מבחינתי הוא היה מקור ההשוואה. היה נורא קל ליפול בפח הזה, הוא מזמין כל כך, בערך כמו שדה הפרגים בקוסם מארץ עוץ. אולי אלה היו השאלות שהלכו וגברו בסביבה האימהית בה הייתי שהוציאו אותי מדימדומי ההשוואה האלה. בחודשים הראשונים ההשוואות עוד פשוטות אבל אחר כך עם הקשיים מתחילות שאלות קשות הרבה יותר - שינה, אוכל, גן, סדר יום, התפתחות וכולי.וכולם רוצים שהילד שלהם יישן במיטה שלו, שנת לילה מלאה, יאכל כמו שצריך, יסתגל לגן שלו במהירות, יתפתח בקצב ראוי. ופתאום אתה מגלה שבמקום שההשוואה תבוא כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ונטפל במקרה של בעיות אמיתיות היא מגיעה כדי ליצור תיאום. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו כמו כולם. שנים אנחנו מגדלים אותם בלי לשים לב כדי שיהיו שווים לחברים שלהם וכשהם מתחילים בבקשות שלהם להשוות, הרי הם למדו את זה מאיתנו, אנחנו לרוב מסרבים או מסכימים ולנצח מרגישים כקורבן. במקום להגביל את ההשוואה, אנו מתאימים את עצמנו לנקודת השוויון. הבעיה היא שנקודת השוויון הזו מכניסה אותנו למקום לא נוח. למשל - אם החלטנו שהנער יחזור הביתה מבילוי באחת בלילה וכל שאר ההורים הסכימו לשלוש לפנות בוקר, אז אנחנו בבעיה ולרוב יישמע התירוץ של "מה יכולתי לעשות? כל ההורים מסביבי הסכימו". אז זה לא המקום לדבר על זה שיש מצב שדווקא כל ההורים חושבים כמוך ולא מעזים לעשות משהו, אבל הנקודה היא שהזזת את הגבולות שלך בגלל סיבה לא טובה ולכן לא יהיה לך נוח עם ההחלטה הזו וחוסר הנוחות הזה עוד יצא ושוב דבר טוב לא יצא מזה. אבל זו דוגמא קלה הבעיה שלי היא דווקא עם הילדים הצעירים יותר וכה אנחנו רוצים שיפתחו מהר מושגים כמו בגרות ואחריות ומשמעת. 

קראתי השבוע כל מיני פוסטים בפורומים של הורות - על אמא שחושבת שבנה בן ה-5 לא עושה מספיק כדי להתרגל לגן חדש אבל היא חושבת שלנסות ולהעביר אותו לגן שבו נמצאים מרבית חבריו אחרי רק חודש וחצי יראה לו שהוא מוותר מהר מדי ואין לו משמעת - ילד בן 5 (!). או אמא לילדה בת שנה וחצי שעוד לא מראה בגרות (!). אני יכולה לתת עוד המון דוגמאות, אבל אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. בעיני, כל הדברים האלה הם דברים שנבנים וביכולתינו לסייע לילדים שלנו לפתח אותם, אבל הצורך שלנו בהשוואה גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לשלב ההתפתחות של הילד, גורם לנו פעמים רבות לנסות ו"לשבור" אותם כדי שיתאימו לתבניות שבעינינו מקובלות. כבוגרת המקום היחיד בו ניסו לשבור אותי היה הטירונות ולא אהבתי את זה. ההתפתחות שלי כאדם בוגר הגיעה תמיד ממקום של בשלות ובחירה. כך גם עם הילדים שלנו, המקום בו הם יתפתחו הוא המקום בו נדע לקבל אותם כך כמו שהם, ללא השוואות של תיאום. אם נגדל אותם כשהשוואה היא רק המקום בו אנחנו בוחנים איך לשנות לאט ובהדרגה ולא איך אנחנו רוצים מהם שיהיו מישהו אחר, הם יגיעו לשם ממקום שלם. אנחנו רוצים שיקבלו אותנו ככה כמו שאנחנו ולומדים לנפות את מי שלא. זה גם מה שהילדים שלנו רוצים ואת זה יהיה לנו קל יותר לעשות כשרק נפסיק עם כל ההשוואות המוטעות הללו.