כשסוף סוף נמצא זמן לכתיבה, הוכן הקפה. השמש היתה חמימית ומזמינה, המרפסת היתה מוצלת והילדים עסוקים בענייניהם, התיישבתי מוכנה לשכוח מהשטויות של כל מיני אנשים סביבי שמאיימות לדכא אותי כליל ולהתמכר לדקוֹת המילים ודקוּיוֹת הניסוחים ואז החל לרדת גשם. חמש דקות של גשם סוחף, אני בגופיה ולא קר, השמש שם והגשם יורד, נקי ומנותב מטרה. אבל כמו שהוא החל לרדת פתאום הוא הסתיים. משאיר אחריו ריח נפלא ורעננות משחררת. אישית הייתי שמחה אם היה נשאר יותר. הטעימה הקצרה הזו משאירה רק טעם של עוד והידיעה שצפויים השבוע יותר ימים של שמש מעט מעציבה. גם העונה הזו יפה, השמיים מתרחקים מהאדמה ויוצרים הקלה שאין לתאר, הירוק מתכהה ונהיה חיוני יותר וכל כך נעים. אני יודעת להינות ממה שיש ואני מעריכה כל הקלה בעומס החום, אבל אין כמו החורף.
אין בעולם תיאור מספק לאהבתי את החורף וכל מה שהוא טומן בחובו - הגשם, הרוח, הקור, האויר, הצבעים והשמחה המתפרצת. עונה מטורפת שמעוררת את כל החושים. אני לא גרה במקום המתאים לאהבת החורף שלי, ישראל ברובה אינה יודעת חורף. ומאז שעזבתי את ירושלים, חורף הוא סוג של סתיו אירופאי ואני מוצאת את עצמי כמהה לחורף אמיתי. חורף כזה שדורש מעיל ולא מעיל רוח, כזה של צעיף ואפילו כפפות, של אף שנצבע באדום, של קור בחוץ וחום וריחות תבשילים בבית. חורף הוא העונה שהכי מחממת לי את הלב. אמרו לי שזה ישתנה כשיהיו לי ילדים - זה לא. אבל הרבה דברים שאמרו לי שישתנו לא השתנו עם הגעת הילדים, מילא. בכל מקרה היה יכול להיות רומנטי לכתוב את הפוסט בזמן שיורד גשם, לא הלך. גם כי אי אפשר להגן על המחשב מפני הטיפות ובעיקר כי נגמר הגשם, נשאר הפוסט ובכלל לא התכוונתי לכתוב על גשם או חורף.
רציתי בכלל לכתוב היום פוסט על אנשים קטנים, אלה בדיוק שלא ממש הגיעו לאן שהם רצו להגיע, הם לא מסוגלים להגיע ליותר כי אין להם את הכישורים והיכולות ולכן הדבר היחיד שהם עושים הוא לאמץ את כוחותיהם הקטנים כדי לשלוח את ידיהם הקטנות לנסות ולתפוס את המקום הכי כואב שהם יכולים. הם קטנים כל כך שהם מצליחים להשתחל לכל מקום וליצר בוקה ומבולקה שלתוכה מצליחים להשתחל עוד כמה קטנים כאלה. והם פורים ורבים וממלאים את הארץ. ודרך אגב גם הגשם לא מטביע אותם, אבל זה בלי שום קשר. אחד הדברים שניסיתי בשנים האחרונות זה להתעלם מאנשים קטנים, אבל הם מצליחים לחדור גם לבועות. אתה פוגש אותם בכל מיני הזדמנויות, חלקם יודע להסוות את עצמו ממש טוב. אבל לעולם לא תצטרך להמתין הרבה עד שתחוש את לפיתתם במקום הכואב.זה יכול להיות איש השרות שלא יודע לתת שירות, הטכנאי שלא מגיע בשעות שקבע איתך אבל יודע שאתה תישאר כמו טעטלה בבית, השומר שלא נותן לך להיכנס כי הוא עושה שרירים, או הגזבר של הועד שלא טורח להגיע לישיבות אבל למרות החלטות שהתקבלו כראוי מסרב להעביר את הצ'ק ומכריחים אותך שוב להוציא מכיסך. טוב, המשחק האסוציאטיבי הזה עבד. עליתם עלי - זה הגזבר עם הצ'ק במטבח והוא עשה את זה עם הטלפון. אני באמת משתדלת לסנן. אם היה אלוהים הוא היה עדי - אני מנסה להכניס אותם לרובריקה הקטנה שהם מתאימים לה, אבל לפעמים כמו דג אבו נפחא מעצבן קשה מלעצור אותם מלהתנפח.
רבים הם האנשים הקטנים והמעצבנים שפגשתי בחיי, יש כאלה שחולפים כהרף עין ויש כאלה שנשארים עוד קצת ואותם אני הכי לא סובלת. אני בעיקר כועסת על עצמי שמצאתי להם מקום, גם אם ארעי. כי בניגוד לבעיות אמיתיות שאם נתעלם מהן הן רק יגדלו, אם לא נשים לב לאנשים הקטנים הם לא יתנפחו, הם לא ישימו לב שהם הצליחו לצבוט את צביטתם המעצבנת, הם פשוט ישארו מגומדים. וגמדים שוב מחזירים אותי אל הגשם, כי גמדים אוהבים פטריות והן צצות אחרי הגשם. אז אולי למרות הקלישאה הגשם כן יכול לשטוף את הכל? אני בכל מקרה עם אנשים קטנים גמרתי, לא נותנת להם לעצבן אותי יותר ויפה שעה אחת קודם. עכשיו אפשר עוד ממטר קטן כזה סתם בשביל הכיף? זה ילך מצוין עם המרק של היום והקדירה של מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה