מין פוסט על הנפש והגוף והנפש ודברים שקשה להגדיר

אני נוטה לראות בעצמי אדם ראציונאלי, כזה שמחפש הסברים מדעיים, לא מאמין באלוהים או בכל השגחה עליונה, גם היא משובבת נפש כמו חדי קרן ופיות. אני לא רואה רוחות רפאים וגם לא הילות, לא מתקשרת אלא עם בני אדם בשר ודם כמוני וגם בקטגוריה זו לא ממש עם כולם אם להיות כנה. מאמינה ברפואה מערבית ונדהמת מחדש מהשתכללות הרפואה ומתגליות המדע. לא ממש מחוברת לכוחות הצ'י שלי, לא דוגלת בשום תיאוריה אבל עם זאת משהו בי רואה בנו, בני האדם, יותר מ"רק הסבר מדעי", נוסח סינפסות שמתחברות, מערכת עצבים מתוחכמת או תהליך ביוכימי ואלקטרומגנטי שיצר חיים. יש בנו יותר מזה, גם יותר מ"זה" בתוספת תודעה, משהו שבכל זאת דורות שלמים של בני אדם מנסים להסביר בדרך זו או אחרת. לא יודעת להסביר, לא בטוחה שצריך, אולי מספיק רק להכיר בזה בלי לתת לזה שמות. להשאיר את זה בתחום הערטילאי ולא לתת לזה שום ערך או שֵם, רק לדעת שזה שָם. אני מאמינה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מערכת גדולה יותר מסך ההסברים מדעיים. לא משנה עד כמה נתעמק בחקר הגנום האנושי, או כמה טיפולים חדשניים יאריכו את תוחלת החיים שלנו או יתקנו מצבים, אנחנו יותר מזה. אנחנו גדולים מכוחותינו הפיזיים, אנחנו נעזרים ביכולות המנטליות שלנו להתגבר, ובאותה מידה אנו זקוקים לרפא או לחזק את היכולות המנטליות שלנו כדי להירפא פיזית. יש קשר הדוק בין גוף ונשמה והוא יותר מהסיסמא "נפש בריאה בגוף בריא". 

גם פה אני רואה תהליך בהבנתי את הנקודה ועדיין אני רחוקה מלהבין ממש, למרות ששוב לא תמיד צריך לגמרי להבין, לפעמים צריך לחוש. לדוגמא, וזו דוגמא פשוטה שרבים יסכימו איתה, הבנתי עד כמה הכנה מנטלית של עצמי למצבים מסייעת לי, גם לפני מצבים שהם בעיקרם פיזיים בלבד. לפני כשנה וחודשיים עברתי הליך רפואי קטן וללא הרדמה. כל כך כאב לי שאחרי כמה ניסיונות הרופא קבע לי תור חודש וחצי מאוחר יותר. כל החודש וחצי הזה הכנתי את עצמי להתמודדות עם הכאב. חיזקתי את הגוף בריצה ואת הנפש בשכנוע והזכרתי לעצמי שאני יכולה ובאמת למרות שלא השתנה דבר בעוצמות הכאב הצלחתי להתגבר ועברתי את ההליך ללא הרדמה. זה גרם לי להבין משהו על כוחה של הנפש. תובנה נוספת, שאולי אצל רבים היא בגדר הברור מאליו, התחלתי לשים לב יותר למזון שאני מכניסה לגופי ולהבין עד כמה מזון הוא הרפואה המונעת האמיתית. חלק זה עוד דורש שיפור, הוא לא פשוט כי הוא דורש שינוי אמיתי אבל אני מתקדמת לעברו ולוקחת אותו באיטיות. 

פעמים רבות כאב או מחלה הם סוג של איתות שהגוף מאותת לנו על מנת שנדע לשים לב לבעיה. עם מרבית הבעיות נגיע לרופא, במרבית המקרים תתן הרפואה תשובה, תשובה זו יכולה לסיים את הבעיה לעיתים ולעיתים היא רק נפתרת מהסימפטומים אך הבעיה עצמה לא נפתרת. בעיה שלא נפתרת תמצא את הדרך מחדש כדי לאותת לנו שהיא לא נפתרה. חלק מהבעיות הפיזיות שלנו מחכות שניתן להם את הכוח הנפשי שלנו כדי לסיים אותן. הן קצת כמו הדרקון בספר "דרקון אין דבר כזה" עד שלא ניתן עליהן את הדעת הן יגדלו ויתעצמו.הגוף שלנו יאותת לנו בהמון דרכים והשאלה עד כמה נהיה קשובים ואז מתחילה העבודה הקשה של התמודדות. 

האתגר הכי גדול שלי הוא הפסוריאזיס של בכורי. כבר ארבע שנים אנחנו רוקדים איתו טנגו צמוד - לא איבחנו נכון בהתחלה, נתנו טיפול לא נכון, התפרצות במקומות חדשים, טיפול עם סטרואידים, הפוגה קצרה ואז התפרצות חזקה יותר. והקושי שלו והאומץ בהתמודדות (רק לזה מגיע פוסט בפני עצמו כי מול קושי אישי וגם חברתי עצום הוא מתייצב מדי יום בגבורה אמיתית) כל אלה חברו להיות בעיה שרירה וקיימת שמטילה עליו מגבלות לא פשוטות. אז היינו בטיפול אצל רופא עור מומחה - לא עזר, עשינו טיפול סיני תקופה ארוכה - עזר ואז הגיע לנקודה בה זה לא השתפר, ניסינו טיפול הומיאופטי והמטפלת הרגישה פשוט לא נכון, התחלנו למרוח שמן קוקוס וזה עזר המון ואז עשינו פוטותרפיה (3 פעמים בשבוע בתל אביב) וגם שם זה עצר איפשהו עד שהרופאה האחראית הודיעה שחבל על הזמן והציעה טיפול תרופתי. תרופה שבמינון גבוה משמשת לכימותרפיה ובמינון נמוך נחשבת למוצלחת בטיפול בפסוריאזיס. התחושה שלי שגוף של ילד בן 10 לא יעמוד בעומס של התרופה הזו, שזו תרופה שתילחם בסימפטומים הנראים של הפסוריאזיס ולמעשה תחליש את הגוף במקומות אחרים. כרגע ברור לי שאין בי טיפת רצון לתת לו את הטיפול הזה, גם רופאים אחרים שדיברתי איתם הסכימו איתי. אני מדברת עם בכורי על תודעה וכוח השכנוע של הנפש, שינינו ואנחנו עדיין משנים דינמיקה והתנהגות בבית, המצאנו שיר בסגנון ראפ כדי לגרש את המחלה, אנחנו מורחים את השמן בכל הזדמנות. אבל אני יודעת שצריך יותר. היום נתחיל בפעם הראשונה מעגל ריפוי, אני והילדים, וננסה בשקט ומתוך המון ריכוז לגעת בדברים שבפנים. יש לי תחושה שאם נקשיב נפתח דלת יציאה שלאט לאט תפתח את מה שצריך לפתוח ותתן לגוף שלו להשתחרר. אני עדיין מחפשת עוד פתרונות, אבל יש לי סבלנות גם לגלות את מה שמתחת לאף...