אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט.
כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית.
אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו.
קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם.
אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת
כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית.
אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו.
קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם.
אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה