פולחן אישיות ופולחן מוות

אתמול לא נפל דבר בישראל, אתמול נפטר בשיבה טובה (93) ולאחר כנראה יסורים רבים רב ראשי לשעבר ומנהיג רוחני של מפלגה ושל ציבור גדול. הסיקור העיתונאי הנרחב היה אולי מוגזם, למרות שלא עקבתי אחר ערוצי התקשורת, אלא הסתפקתי, כמו תמיד דרך אגב, בקריאה ברשת. אבל ב"פיד" שלי ברשת החברתית כמעט כל סטטוס היה בנושא מותו של הרב עובדיה ז"ל חלקם מלאי כבוד, חלקם מלאי זלזול (לחלוטין מיותר בעיני, אגב) אבל הרב עובדיה היה אתמול בכל מקום ובאיזשהו אופן הדיף ניחוחות של פולחן אישיות. 

אני לא יודעת הרבה על פועלו, למען האמת אתמול והבוקר קראתי עליו יותר מאשר בכל חיי ביחד. אני מכבדת את כאבם של רבים כי ברור לי הכאב של אדם על אבדן המנהיג שלו, אני בטח לא חושבת שיש מקום לצחוק על הנושא הזה כי למוות בכל זאת מגיעים הרצינות והכבוד, אך בעיקר ההכרה באבלם של אחרים. אבל ההתעקשות אתמול של כל העולם ואשתו לדוש בנושא הזה נראתה לי מוגזמת ומיותרת להחריד. אדם מת בשיבה טובה ובניגוד לדברים אחרים ונוראיים הרבה יותר שקרו וקורים, אתמול כולם רק דיברו על זה. כנראה מצבנו טוב, ולא קורים דברים חשובים במדינה אם אולפני הטלוויזיה הנצחיים שאין להם דבר לחדש פתחו אתמול שוב מיקרופונים לשעות ארוכות ולא אמרו יותר מדי וכל זה כדי להפוך את מותו של הרב ומנהיג לארוע מכונן בקנה מידה אומתי. נוהל "יצחק רבין" ז"ל לא תקף פה, ולא בגלל שבמידה רבה אפשר לטעון נגדי שהוא היה מנהיג שלי, אלא בגלל שהוא נרצח והרצח שלו כן מהותי לאומה כי הרצח שלו היה פוליטי. במאמר מוסגר גם אוסיף שגם פולחן האישיות סביב רבין נראה לי מוקצן וכמו שלא אשכח את מנהיגותו הראוייה, לא אשכח לו גם את המקומות בהם הוא כשל. אני מבינה את הסיקור החדשותי, אני מבינה שיש אנשים רבים במדינה שהנושא מעניין אותם אבל יש הבדל בין סיקור נרחב וערוך ברובו לאולפן פתוח בשלושת הערוצים. זה לא אירוע מתגלגל, לא היתה פה דרמה משוכללת. פשוט נפטר מנהיג שזכה לאריכות ימים, אפשר וגם צריך לתת מקום וכבוד לנושא מבלי להפוך את הנושא למושב ליצנים ארוך ולא מכובד. אפשר לחשוב שמותו הוא דרמה מתגלגלת שעוד יכולה לפתוח כיוונים נוספים ולגלות עוד דברים שלא ידענו, זהו שלא. בעיני יש בזה זילות. אני מבינה את הצורך לתת לנושא הזה מקום חשוב בחדשות ולכן ניתן היה לעשות הרבה דברים מכובדים, אבל הדישה המתמשכת והנטייה להאדיר עשו מבחינתי בדיוק את ההפך. 

יש הרבה דברים שלא ידעתי על הרב עובדיה שמתחוור לי שהיה פוסק חדשני, לא ידעתי שהוא נקט בגישה מקלה בפסיקותיו, לא ידעתי שניתן בפסיקותיו לראות חמלה ואהבה פשוט כי זה לא חלק מאורח החיים שלי, בדיוק כמו שאני מניחה שהוא לא קרא את הפילוסופים הגדולים כי זה לא חלק מאורח החיים שלו. כן ידעתי על פסיקות אחרות: ביחס ליהודי אתיופיה שיצרה את הפתח לעלייתם לישראל, עגונות מלחמת יום הכיפורים, יישוב הארץ מול פיקוח נפש שסייעה במתן גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו וגם על איסור פיטום אווזים. גם ידעתי שהיה רב נחשב עוד בצעירותו וחרט על דגלו להפסיק את כפיפות הפסיקה של הספרדית לזו האשכנזית ואף ניסה ליצור קודקס תורני מקיף לכל העדות. המהפך שיצר בפוליטיקה למרות היותו מחוץ לפוליטיקה הוא אדיר, הצלחתה של ש"ס היא במידה רבה הצלחתו שלו ושל מועצת גדולי התורה שהקים והנהיג. קורות חייו מרתקות במידה רבה ואין ספק שהיה דמות מעניינת ומנהיג לרבים והוא הצליח בכישרון רב להעלות את הנושא העדתי שטואטא במידה רבה מתחת לשטיח ודוכא. אבל בל נשכח שבמקום שידע לאחד כוחות במאבק הראוי הזה הוא העצים פערים וקיבע את אוכלוסיה מוחלשת ובעיקר עשה דמוניזציה לציבור אשכנזי שלם. 

אבל בשבילי הרב עובדיה היה שנוי מאוד במחלוקת בחייו וזה לא ישתנה אחרי מותו. לא אשכח לו את ה"תצא בחוץ" לניצן חן, ולא אשכח איך התיר דמם של שולמית אלוני ויוסי שריד כלאחר יד, את הזילזול והקלות בה כינה בשמות משמות שונים את שופטי בית המשפט העליון, את מבקרת המדינה ואת כל מי שלא מצא חן בעיניו, איך הסביר שמורים חילוניים הם חמורים, איך אישה נשואה שחובשת פאה היא זונה, כיצד גידף וקילס את מתנגדיו, וכמובן את האשכנזים כיחידים וכקבוצה. אין צורך אחרי מותו לשבת ולערוך ספירת מלאי, אבל ההתבטאויות אלה נשארות חלק מהמורשת שלו, יחד עם כל הדברים האחרים שעשה, מורשת שיש בה גם חוסר סובלנות בסיסי לכל מי שלא הסכים עימו. ההתבטאויות שלו שהתקבלו כדברי אלוהים חיים בציבור המאמינים שלו הוקיעו ציבורים שלמים ועירערו לעיתים את עצם קיומם של מוסדות דמוקרטיים בסיסיים. בעיני, מנהיג מבין את כוחה של מילה ונזהר בכבודם של אחרים ובמקומות האלה בדיוק הוא חטא למנהיגות שלו. כגדול בתורה ומנהיג פוליטי הוא הרשה לעצמו לומר דברים שאם מנהיג אשכנזי חילוני היה אומר, הוא היה נסקל בידי המון זועם שהיה מבקש את דמו. הציבור החילוני נאלץ לקבל בדממה דקה את התבטאויותיו שפגעו בעקרונותיהם ואילו הרב עובדיה לא שם מעצור ללשונו מעולם. הוא זילזל בכל מה שלא נראה לו, אך בכבודו של כבוד הרב אסור היה לזלזל ושורת הפוליטיקאים שחבשו כיפה והרכינו ראש ונישקו את ידו בהכנעה נשארה ארוכה. כאישה חילונית ואשכנזיה הרב עובדיה הדיר אותי באופן תדיר רק כי הוא חרג הרבה מעבר להיותו מנהיג דתי, הוא הפך לפוליטי ושם הוא אכן השתמש בכלים הפוליטיים אך השאיר את השיח דתי. הספירה הדתית והספירה הפוליטית לא אמורות לשכון יחד, השיח שלהן שונה לחלוטין ובמדינה דמוקרטית איני יכולה להעלות על נס אדם שחוקי ההלכה קדמו אצלן לחוקי המדינה, אדם שלימד ציבור שלם להשתמש במערכת כשזה נוח ולהשתלח בה ברגע שהנוחות מתערערת.

זו גם הסיבה שאני לא מצליחה להבין את כל החילוניים שפתאום היו צריכים לומר את ה"שנקל" שלהם עד כמה גדול ונורא היה היום של אתמול, כמו הספדו של נשיא המדינה שנפרד מהרב כאילו היה אהבתו הרומנטית והאפלטונית (ע"ע עמוד הפיסבוק של הנשיא) כולל תיאור הנשיקה על מצחו של הרב שעדיין היה חם. עוד בטרם נקבר פצחה האוכלוסיה החילונית במבצע פולחן אישיות שמשתלב מצוין עם השיכלול שלנו את פולחן מוות ואנו פשוט סוגדים לרגעים בהן עיננו תוכל לשזוף ולו לרגע אלונקה ותכריכים ובשביל זה אין טוב יותר מאולפן פתוח...