זה לא שאני משלה את עצמי שנכנסתם אתמול שוב ושוב לבלוג שלי ולא יכולתם להכיל את האכזבה שבגילוי שבעצם לא פרסמתי דבר. אבל אני מרגישה שאני חייבת לכם שתי התנצלויות, האחת על שלא כתבתי והשנייה שההסבר הוא כל כך פרוזאי - בעיות חיבור לרשת. ועמכם הסליחה על שלא היה בי הכוח לתקתק על הטלפון או להתחיל למצוא פתרונות חיבור יצירתיים. היום גיליתי שהבעיה בנתב האלחוטי. בן הזוג ישן ועם יד על הלב זו בטח לא סיבה טובה להעיר אותו, שנים אני לא מעירה אותו בגלל הילדים אז לשבור מסורת בגלל נתב אחד?! אני יותר מוצלחת מבחירה מיותרת שכזו. מה גם שלהעיר אותו בוודאי יהיה ארוך יותר מלהמתין לנציג שירות. אז זהו שלא. משנואשתי מההמתנה הארוכה לטכנאי החרום של HOT, החלטתי על role play פראי בו הפכתי לטכנאי. הדלקתי וכיביתי ולחצתי על כפתורים בהמון כוונה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ומתקתקת בחדר הלימודים על המחשב של הילדים. הטכנולוגיה הרימה ראשה, ובמסגרת היא (האדם) תשופךְ ראש ואת (הטכנולוגיה) תשופנה עקב (הומאז' לבראשית ג', טו') - ניצחה הטכנולוגיה. ואני יושבת בעקבים מורמים ולגמרי לא נוח לי.
בסלון משחקים 5 ילדים והם עושים רעש מחפיר, אני מנסה לקבור את עצמי עמוק בתוך החדר ולהיכנס לטראנס מדיטטיבי שיהפוך את צעקותיהם לרעש לבן, אבל אני לא עושה מדיטציה וייתכן שזו סיבה טובה לעובדה שעדיין צעקות הגיל שלהם מדקרות את ראשי כמו אלפי מחטים. היה פסל כזה בפסטיבל הפסלים החיים - אישה מאופרת בלבן חיוור עם פסי רשת על פניה ובכל נקודת מפגש היה "תקוע" מסמר. אז ככה. לגמרי. ניגשתי, הסברתי, איימתי, לקחתי נשימה ועוד נשימה ועוד נשימה, הריאות שלי כרגע רוויות אך לצעקות עוד לא בא פתרון. אחרי ההסבר האחרון שלווה בהרבה מילות אהבה שהחליפו את הנאצות שהדהדו לי בראש, נראה לי שהדציבלים ירדו, זה או זה או שאחוזי השמיעה שלי ירדו משמעותית. כך או כך זה עובד יחסית, בעיקר אם אתה מגיע ללא ציפיות.
בוודאי התחלתם לשמוע את מנגינת הרקע - הכינורות מייללים בתוגה, קורעים את מיתרי הלב, עכשיו לפס הקול מצטרפת תמונה של הגיבורה המותשת בתנאים לא תנאים מתקתקת באצבעות דוויית על מחשב נייח, מתעלה על צווחות הילדים ובליבה משימה אחת - להמשיך ולכתוב. ועכשיו שהבנתם את המצב לאשורו, הסתיים שלב ההקדמה המפרכת. לצערי זה גם היה השלב בו נגמר זמן המסך לילדים ולכן, למרות שלא הבחנתם בזה, עברו למעשה מספר שעות.
אני עדיין בחדר הלימודים אבל בבית יש שקט מוחלט. החתול - ישן. התוכית על ביציה הבלתי מופרות - דוגרת. והילדים על אביהם ומכוניתנו בדרכם להרעיש בשדות אחרים, אלה הידועים גם בשמם השני - ביתם של סבתא וסבא. בתוך השקט של עכשיו אני פתאום שמה לב ש: א. הכיסא נמצא נורא עקום ביחס למקלדת ואין לי מושג קלוש איך לבכורי נוח לשבת כך מול המחשב. ב. יש לי הרבה מאוד שקט כדי לכתוב על רעש כי כל מה שקראתם עד עכשיו נועד להוביל אתכם בדיוק לזה.
שמתם לב כמה רעש הילדים שלנו עושים? אפילו כשהם נורא שקטים הם עושים המון רעש. משום מה יש להם את היכולת הזו לדבר בקול רם גם כשהפה שלהם נמצא ברדיוס של מקסימום 15 ס"מ מהאוזן של המקשיב. חברה, אחת מהאימהות המופת שמלוות אותי, באקט לא רגיל של וידוי קורע לב סיפרה לי לא מזמן שהיא העבירה ארוחת ערב שלמה עם אטמי אוזניים והיא עדיין שמעה את כולם ולה יש חמישה. לא ברור לי למה אבל הם כל הזמן צועקים. כשאמרתי את זה לחברה היא צחקה עלי ואמרה לי שבהשוואה לשלה הילדים שלי שקטים וחרישיים כמו ינשופים. זה אולי נכון אבל ממש לא משנה לי מה עושים ילדים של אחרים. אני אוהבת את הילדים שלי בדיוק כמו שהם והם נפלאים בעיניי, אבל למה, הו למה הם לא יכולים להיות רק עוד קצת יותר שקטים? לא לדבר פחות, לא לשנות דבר רק להוריד את הכפתור הפנימי של הווליום. זה הכל. זה לא ממש מוגזם לבקש, נכון?
אז אמרו לי שזה תלוי, כמובן, בדוגמא ההורית ולכן התחלתי לדבר יותר בשקט. בנזוגי לא היה צריך לעשות שום דבר כי הוא תמיד (טוב, כמעט תמיד) מדבר ממש בשקט. במסגרת ניסוי וטעייה זה לא עבד, אבל אני עדיין משתדלת. למרות המאמץ, ייתכן שבעקבות הירידה בשמיעה אני מדברת חזק יותר, אומרים שזה מה שקורה בדרך כלל. אז להבא, שתדעו, אם אני מדברת חזק זה רק אומר שאני כבר לא ממש שומעת. רחמים בבקשה. אחר כך פצחתי בניסיונות להסב את תשומת ליבם לנושא או לבקש יפה שידברו יותר בשקט. מכירים את שיטת שתי השניות? זה עובד לשתי שניות בערך ואחר כך זה עובר לנצח, כלומר עד הפעם הבאה בעצם. אז זה לא ממש עובד, או שזה עובד כמו כוסות רוח למת, שזה תיאור די ממצה.
אין לי יותר רעיונות כיצד לשנות את זה. ככל הנראה אצטרך להסתפק בדבר היחיד שעוד נותר לי - הכוח שמייחד את הרוח האנושית, חלומו של האדם הער, מה שמתעורר גם כשאפסו כל הסיכויים, מה שלחיות בלעדיו זה למות, הדבר היחיד שלא השתחרר עם פתיחת תיבת פנדורה, האחות הרחמניה של הצער - התקוה. התקוה שאם אמשיך כך עוד כמה שנים, הם עוד ידברו בשקט היא המועדפת עלי. קיימות כמובן אפשרויות נוספות - שאחוזי השמיעה ידרדרו עד שצעקותיהם ידמו לי כלחשושים מנומסים של קהל אירופאי באופרה בזמן ההפסקה במזנון, בתנאי שזה לא בבוואריה ואין בירה (אבל ששמעתי שבברלין יש אחלה קונצרטים - אפרופו לפיד. מי דיבר עליו בכלל?). יש אפשרות שאצטרך מכשיר שמיעה ואז המושג שמיעה סלקטיבית מקבל משנה תוקף. ויש את התקווה שנראית לי בלתי מושגת עכשיו והיא שהם באמת ידברו בשקט. הכצעקתה? יש לקוות שכן.
אני עדיין בחדר הלימודים אבל בבית יש שקט מוחלט. החתול - ישן. התוכית על ביציה הבלתי מופרות - דוגרת. והילדים על אביהם ומכוניתנו בדרכם להרעיש בשדות אחרים, אלה הידועים גם בשמם השני - ביתם של סבתא וסבא. בתוך השקט של עכשיו אני פתאום שמה לב ש: א. הכיסא נמצא נורא עקום ביחס למקלדת ואין לי מושג קלוש איך לבכורי נוח לשבת כך מול המחשב. ב. יש לי הרבה מאוד שקט כדי לכתוב על רעש כי כל מה שקראתם עד עכשיו נועד להוביל אתכם בדיוק לזה.
שמתם לב כמה רעש הילדים שלנו עושים? אפילו כשהם נורא שקטים הם עושים המון רעש. משום מה יש להם את היכולת הזו לדבר בקול רם גם כשהפה שלהם נמצא ברדיוס של מקסימום 15 ס"מ מהאוזן של המקשיב. חברה, אחת מהאימהות המופת שמלוות אותי, באקט לא רגיל של וידוי קורע לב סיפרה לי לא מזמן שהיא העבירה ארוחת ערב שלמה עם אטמי אוזניים והיא עדיין שמעה את כולם ולה יש חמישה. לא ברור לי למה אבל הם כל הזמן צועקים. כשאמרתי את זה לחברה היא צחקה עלי ואמרה לי שבהשוואה לשלה הילדים שלי שקטים וחרישיים כמו ינשופים. זה אולי נכון אבל ממש לא משנה לי מה עושים ילדים של אחרים. אני אוהבת את הילדים שלי בדיוק כמו שהם והם נפלאים בעיניי, אבל למה, הו למה הם לא יכולים להיות רק עוד קצת יותר שקטים? לא לדבר פחות, לא לשנות דבר רק להוריד את הכפתור הפנימי של הווליום. זה הכל. זה לא ממש מוגזם לבקש, נכון?
אז אמרו לי שזה תלוי, כמובן, בדוגמא ההורית ולכן התחלתי לדבר יותר בשקט. בנזוגי לא היה צריך לעשות שום דבר כי הוא תמיד (טוב, כמעט תמיד) מדבר ממש בשקט. במסגרת ניסוי וטעייה זה לא עבד, אבל אני עדיין משתדלת. למרות המאמץ, ייתכן שבעקבות הירידה בשמיעה אני מדברת חזק יותר, אומרים שזה מה שקורה בדרך כלל. אז להבא, שתדעו, אם אני מדברת חזק זה רק אומר שאני כבר לא ממש שומעת. רחמים בבקשה. אחר כך פצחתי בניסיונות להסב את תשומת ליבם לנושא או לבקש יפה שידברו יותר בשקט. מכירים את שיטת שתי השניות? זה עובד לשתי שניות בערך ואחר כך זה עובר לנצח, כלומר עד הפעם הבאה בעצם. אז זה לא ממש עובד, או שזה עובד כמו כוסות רוח למת, שזה תיאור די ממצה.
אין לי יותר רעיונות כיצד לשנות את זה. ככל הנראה אצטרך להסתפק בדבר היחיד שעוד נותר לי - הכוח שמייחד את הרוח האנושית, חלומו של האדם הער, מה שמתעורר גם כשאפסו כל הסיכויים, מה שלחיות בלעדיו זה למות, הדבר היחיד שלא השתחרר עם פתיחת תיבת פנדורה, האחות הרחמניה של הצער - התקוה. התקוה שאם אמשיך כך עוד כמה שנים, הם עוד ידברו בשקט היא המועדפת עלי. קיימות כמובן אפשרויות נוספות - שאחוזי השמיעה ידרדרו עד שצעקותיהם ידמו לי כלחשושים מנומסים של קהל אירופאי באופרה בזמן ההפסקה במזנון, בתנאי שזה לא בבוואריה ואין בירה (אבל ששמעתי שבברלין יש אחלה קונצרטים - אפרופו לפיד. מי דיבר עליו בכלל?). יש אפשרות שאצטרך מכשיר שמיעה ואז המושג שמיעה סלקטיבית מקבל משנה תוקף. ויש את התקווה שנראית לי בלתי מושגת עכשיו והיא שהם באמת ידברו בשקט. הכצעקתה? יש לקוות שכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה