מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי.
הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.
אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.
זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה