לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.
הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים.
אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב.
הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby?
אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?
הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים.
אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב.
הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby?
אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה