חפש בבלוג זה

יום שני, 23 בדצמבר 2013

מסה קצרה על עידן של נוחות והפרעות קשב

על המון נושאים אפשר לכתוב היום (ועזבו את היכולת שלי להתפלסף על כל דבר, לא פתחתי את הנושא לבדיחות), אפילו חשבתי להעיז ולחלק את הפוסט לכמה אירועים מהימים האחרונים ולכתוב קצת (באמת, מבטיחה) על כל אחד. כי בכל זאת, בזמן בו הקדשתי את עיתות הכתיבה המועטות ממילא שלי לנושא חינוך ומשפחה (שזה, אם נודה על האמת, מה שאני עושה רוב הזמן, רק בלי לשתף), קרו אי אילו דברים בארץ, גם ללא ניסיון הפיגוע באוטובוס בבית ים. למשל יכולתי לכתוב רבות על זה שבכנסת אתמול הממשלה הפילה הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי אשר יוצר אי שוויון מגדרי בטענה עיקרית של העדר תקציב אבל מנגד "הבית היהודי" ו"יש עתיד" סיכמו על ביטול הקיצוץ בתקציב הישיבות. אני לא יודעת כמה היה עולה התיקון לחוק - מודה, אבל 277 מיליון נשמע לי כמו התחלה טובה כי בתכל'ס מה יותר חשוב עוד תקציב לישיבות או מניעת אפליית נשים? כך או אחרת בחרתי שוב שלא לעסוק בנושא פוליטי היום ולו רק בגלל שהבוקר צדה עיני במקרה כתבה שעניינה אותי והיא גם מתקשרת לפוסטים הקודמים. אפילו כשהבכור ביקש לפני מספר דקות שאכתוב על משקפיו החדשים (שיגיעו ביום שישי, האופטיקאית אמרה שזה יקרה בעזרת השם, אבל לי יש תחושה ברורה שזה לא קשור) סירבתי בנימוס אבל השארתי פתח לתקווה לימים אחרים - ללמדכם אני נחושה.

כמה הייתי מכוונת שרות לו הייתי מעלה קישור לכתבה ופותרת את סקרנותכם, אך אני אעשה זאת בזמן ומקום שיתאימו לי. ראו בזה תרגיל קצר בדחיית סיפוקים, קטן כי בכל זאת עוד כמה רגעים הכל יובן, תלכו איתי. במקביל למחשבה העצובה מאוד של פגיעה במארג המשפחתי הגרעיני בעידן המודרני של עבודה תובענית מסביב לשעון, שמחייבת אותנו למצוא תחליפים בשעות העבודה שלנו ואחרי זמן בית הספר שלהם, יש עליה כללית במספר התחליפים בחיינו. בעצם כבר די מזמן פצחנו בעידן התחליפים ורק עכשיו מתעוררת לאיטה המודעות לטעות הזו. במשך שנים יצרה לנו השיטה הקפיטליסטית תחליפים ושידרוגים עד שבאופן "טבעי" הזדרזנו לזנוח את הטבעי ועברנו לתחליפים. וכן בנושא נכתבו כבר מיליוני מילים ויש הוכחות לעליה במודעות, כן יש עליה בצריכת מוצרים אורגניים ובהתנהלות בת-קיימא, אבל זה בקטנה עדיין.

פאוזה קצרה (בלוג זה נוהג לדבר בשבחי הפאוזה) לבחינת המילה השגורה הזו - תחליף. תחליף זו חלופה אפשרית אם אין להשיג, מסיבה כלשהי, את הדבר האמיתי (פירוש שלי בלבד שאינו מחייב פרשנים אחרים מגדול עד קטן). בעולם שאנחנו חיים בו התחליף הוא במידה רבה הדבר האמיתי. אל דאגה אני לא אתחיל עם חלב אם, זאת אומרת כן הנה עשיתי את זה - אזכור התחלתי ללא הרחבה למרות שהנושא קרוב ללבי,  אך לעולם לא אשכח את האמא הטרייה בטיפת חלב שניגשה אלי ואמרה לי שאני עושה עוול לילד שלי כי בתחליף חלב אם יש את כל הויטמינים אך לא בחלב שלי (לך דבר על הטעיה מכוונת). אבל אינכם צריכים שאערוך ספירת מלאי כדי להודות שיש לנו תחליפים כמעט לכל דבר, אוכל תעשייתי של "בטעם" (עוד מילה מכובסת לתחליף) ואל תשכחו את כל תחליפי האוכל שאנו קוראים להם בשם החביב - חטיפים, שכדי להסוות את הסכנה הבריאותית שבהם דחפו להם ויטמינים מלאכותיים שספק אם נספגים בגוף כמו הדבר האמיתי. ואל תתנו לי להתחיל עם הסיפורים על האימהות שאמרו לי לא להציע תפוח כי הילדה אוכלת במבה (די, כתוב על השקית שזה מלא בויטמנים...). כל כך למדנו לבסס את חיינו על תחליפים למיניהם שאם תעשו תרגיל קצר ותבדקו כמה מוצרים מעובדים יש לכם בבית מול כמה מוצרים גולמיים ההשוואה תהיה מדכאת (טוב, אולי לא של קוראי הבלוג הספציפי הזה, אבל זה תרגיל שעובד על מרבית האוכלוסיה).

אבל זה לא מתחיל ונגמר במזון, גם הרפואה במידה רבה, על כל ההתקדמות המופלאה שלה, יצרה מצב אבסורדי שבגלל אינטרסים כלכליים של יצרניות התרופות גרמה לאוכלוסיית העולם להתמכר לתרופות גם בנושאים שבהם בסך הכל שינוי מספר הרגלי חיים כאלה ואחרים היה יכול למנוע, זאת אומרת במקרים שבהם אין באמת צורך אמיתי בתרופה. דברים שכדאי היה לפתור בצורה טבעית (למשל הרגלי תזונה, פעילות גופנית), כמו למשל שומנים בדם, נמנעים על ידי תרופות, שאולי גם יוצרות תופעות לוואי שניתן לפתור על ידי תרופות ואנחנו לא צריכים סרטון של ביל קלינטון כדי לדעת את זה. כל צינון הכי קטן, שאפשר לטפל בו באופן טבעי מקבל מיד איזו תרופת "קולד" כזו גם ללילה וגם ליום. במקום לתת לגוף את שלו, אנחנו מעדיפים תחליפים כימיים שלא ממש כדאי היה מראש להכניס לגוף. אבל זה כל כך נוח והנוחות הזו בעולם הכאוטי הזה היא חשובה, הבעיה היא שכשאנחנו בוחרים בתחליפים, אנחנו מפספסים ובגדול ובעיקר אנחנו לא חושבים על המחיר העצום הזה שאנחנו נדרשים לשלם ועל הבחירה שלנו להיות תלויים בתרופות או בתחליפים במקום בעצמנו ובמה שטבעי לנו. אני לא קוראת למרד ברפואה המודרנית, אני רק אומרת שאת המקור לתחלואים שלנו אנחנו צריכים לפתור ממקום שהוא מחייב יותר ואישי יותר מנטילת תחליפים או תרופות, אלה באמת צריכים להיות האפשרות האחרונה. זה שיש לנו היום את היכולת לפתור כל כך הרבה בעיות רפואיות בלי להתאמץ, זו סיבה טובה להיות גאים, אך עדיין יש להשאיר אותן במקום שלהם, פתרון אחרון לאחר שנוסה פתרון טבעי אחר.   

ועכשיו אני סופסוף מוכנה לגשת לנושא המקורי - תרופות לטיפול בהפרעת קשב. התפרסמה היום בהארץ כתבה מהניו יורק טיימס ששואלת האם יש מגפה של הפרעות קשב או שמא זו יוזמה של יצרניות התרופות שנועדה להגדלת רווחים? הכתבה לא מחדשת דבר, היא מציינת שוב את העובדה הידועה שאחוזי הסובלים מההפרעה הם ככל הנראה קטנים משמעותית מהאחוזים בציבור שצורכים את התרופה, גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. אינני רופאה ואין לי הכשרה כדי להעביר על זה ביקורת מקצועית. אולם לתחושתי קיומה של התרופה וזמינותה בעולם המערבי יוצרת מצב של אצבע קלה מאוד על ההדק. ילדים ומבוגרים הופכים לצרכני התרופות הללו ללא אבחון מקצועי וההשפעות של התרופות הללו, שהן חזקות מאוד ועשויות להיות מסוכנות מאוד ואף קטלניות.  יצרניות התרופות צריכות רק לזרוע את הספק הסביר שיש צורך בתרופה, את כל היתר עושים בני האדם. עברנו את נקודת התהפכות היוצרות - התרופה היא כבר לא המוצא האחרון, אלא נקודת ההתחלה - זה פשוט יותר, יעיל והרבה יותר חסכוני מפתרונות אחרים ומה שהכי יפה זה שבני האדם מוכנים לקבל את זה אז הכל מסתדר.

הפרעות קשב וריכוז קיימות, לרוב הן גם תבואנה לידי ביטוי כבר בילדות, אבל אין לי ספק שמספר הסובלים באמת מההפרעה הוא קטן ממספר המאובחנים וממספר נוטלי התרופה. אין לי ספק שהרבה מהילדים שנוטלים את התרופות הללו לא עברו אבחון שלם ולא נוסו אפשרויות אחרות בטרם קיבלו את המרשם שיעשה אותם מרוכזים יותר ואפילו ממושמעים יותר. אבל ביננו, אכן יש בעיה, אכן מורים לא מצליכים להשתלט על הכיתה, אכן ישנם הורים שלא מצליחים להתמודד עם ילדיהם - אבל אולי, רק אולי הבעיה היא לא רק הילד? זאת אומרת קיימת האפשרות שאכן לילד יש הפרעת קשב וריכוז, ייתכן שיש לו משהו אחר, אבל אובייקטיבית אנחנו מספקים להם את כל התנאים לפתח הפרעות כאלה, הרבה יותר מבעבר - הכיתות מכילות תלמידים רבים מדי, אנחנו לא מבלים איתם מספיק זמן, החומר שמועבר בכיתה משעמם, הצורה שבה נלמדים הדברים בכיתה משעממת, וזה שכמעט כל הזמן נמצאים בבית הספר כשהעולם מציע כל כך הרבה גירויים זה גם משעמם, מהצד השני - אנחנו כל הזמן מעלים להם את סף הריגושים, הם כל הזמן מול מסך בצורה כזו או אחרת והכל נעשה כל הזמן בקצב מהיר - אז פלא שכולם נדמים בעיננו לגבוליים בנושא הפרעות קשב וריכוז? בית הספר הוא מוסד שרק ההתמודדות איתו מסייעת לפתח הפרעת קשב וריכוז והוא גם הדבר הכי ארכאי בסביבה של הילדים שלכם והם נמצאים בו הכי הרבה זמן - בי זה יוצר אי נוחות די גדולה. הילדים שלנו נמצאים במוסד שבדרך כלל הוא די מדכא גם המקום עצמו (זה פחות בולט בבתי הספר היסודיים וזה בהחלט נושא שמתמודדים איתו לאחרונה) וגם מה שקורה בו, הם מחוייבים להתנהג לפי קודים מסויימים, הנושאים מוכתבים להם, כמעט אין להם בחירה בשום דבר ולרוב הנושאים לא רק שאינם קרובים לליבם הם משעממים אובייקטיבית, וזה עוד בלי לדבר על כל הרעש בכיתה וההפרעות האובייקטיביות, אפילו למי שמנסה להתרכז זה לא ממש פשוט. ואז אם ילד קצת מפריע או לא מרוכז קל להדביק לו מהר מאוד את תיוג ה"מפריען", אבל בעידן של התרופות זה כבר לא אתה מפריע, "זה יש לך בעיה ולנו יש פתרון" וגם אם הפיתרון לא בדיוק פותר את הבעיה עצמה הוא עדיין מעניק פתרון נוח הרבה יותר. 

יש לי תחושה שאולי התרגלנו פשוט לנוחות ולתת ריטלין זה פשוט נוח, גם נורא נוח לא לחשוב על זה. בגלל זה בדיוק החלטתי להעלות את זה דווקא היום על הכתב ובחיי שהשתדלתי לקצר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה