מותו של נלסון מנדלה הוא עצוב, אבל נלסון מנדלה היה בן 95, חי הרבה יותר מחיים שלמים (חלילה לא מושלמים, אבל מזה נולדות אגדות), הסדק הצר מתוכו הוא האיר לעולם כולו הלך וגדל כי מיליוני ידיים סייעו להעמיק ולחפור בסדק הזה עד שאלומת האור הלכה והתחזקה. מאבקו יישאר אבוקה (נר זה קטן עליו) לכל מי שנלחמים על שוויון, שלום וזכויות אדם. אכן, עצוב מותו של נלסון מנדלה, אך הרבה יותר עצוב בעיניי לחשוב איך היה נראה העולם בלעדיו.
לבד מהמאבק ההירואי שלו שהוא מקור השראה לרבים, היה בנלסון מנדלה הרבה יותר. כי יש אנשים שהמאבק הצודק הופך אותם למנהיגים ראויים ויש אנשים שנולדו להיות מנהיגים והיותם בני אדם הופכת את המאבק הצודק שלהם לצודק עוד יותר. נלסון מנדלה לא היה רק מנהיג צודק, הוא היה אדם. החיים אפילו לא חילקו לימונים ובכל זאת החיוך שלו, ההומור שלו והאופטימיות לא נפגמו לרגע. המחשבה שאדם יושב בכלא 27 שנים על לא עוול בכפו, לא משוחרר לשום חופשה אפילו לא עם מות בכורו, פוגש את זוגתו חצי שעה בחודש, צופה בים מסורגי חדרו וממשיך להאמין באדם, במאבקו וממשיך להיות אופטימי ולחייך היא גדולה מהחיים. היא מתקתקה יותר מסרט הוליוודי, כי בהסתכנות של להישמע סכרינית להחריד - מנדלה הוא הסרט החי של ניצחון הרוח האנושית.
וחוץ מכל אלה, יש עוד משהו ייחודי במנדלה, שעושה אותו גדול עוד יותר בטח לישראלית שכמוני, ולא, לא רק העובדה שגם הוא רצה לראות בסיום הסכסוך הישראלי-לפסטיני, ולא לא בגלל שהחזיק בדעות שמאל, אלא פשוט שהוא אף פעם לא רצה להיות מנהיג. בתוך שיממון המנהיגות הזחוחה והלא ראויה שהיא נחלתנו, אדם בשיעור קומתו של מנדלה מגמד את הגמדים האלה אף יותר. הוא בכלל לא רצה להיות מנהיג, הוא בכלל לא רצה להיות נשיא, הוא רק רצה להילחם למען הערכים בהם האמין, רצה להפיץ את זכויות האדם בעולם כולו, רצה עולם צודק יותר וראוי למגורי כל אדם, כן באשר הוא אדם.
תחשבו לשניה מה לא עשו כדי לדכא אותו ואת מאבקו ומה הוא עושה לאחר שיחרורו? קורא לנקמה? לא, קורא לאיחוד, לפיוס. את היד שידע לאגרף לאגרוף כשצריך הוא פותח לחיבוק של שותפים למרות העובדה שאף אחד לא היה מאשים אותו אם היה נשאר קפוץ עוד קצת. אבל מנדלה היה איש עקרונות, הוא לא מחפש עונשים, הוא מחפש את הצדק, על זה נאמר איפה ישנם עוד אנשים? הוא ראה בעצמו פיון של אידיאלים, לא לקדש את המנהיג - לקדש את האדם ואת חייו בכבוד על האדמה הזו. ב-1964, כשהגן על עצמו בבית המשפט הוא אמר "נלחמתי נגד עליונות לבנה, ונלחמתי נגד עליונות שחורה. טיפחתי את האידיאל של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ובהזדמנות שווה. זה האידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולהגשים אותו. אבל אם יהיה צורך בכך, אהיה מוכן למות למענו". הוא חזר על זה שוב כששוחרר ב- 1990, אני מניחה שהוא היה רוצה שנזכור את זה היום כשהוא כבר לא עימנו וגם מחר.
לא, נלסון מנדלה לא היה רוצה שנקדש אותו ונהפוך את היום הזה לפסטיבל, אני מניחה שהוא רק היה רוצה שנזכור שזה אפשרי כל עוד לא מאבדים את האמונה ולא מאבדים את הדרך. ככה זה עם מנהיגים אמיתיים הם משאירים אחריהם מורשת שלא נלקחת לקבר אלא חיה ובועטת ומזכירה את קיומה. השאלה היא מה לקח נלמד מחייו ומה כבר מחר בבוקר נשכח?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה