כשפתחתי את הבלוג הזה ופצחתי במסע להשחתת מילים פומבית לא הבחנתי בשום התוויה רפואית. לתומי חשבתי שזה רעיון טוב לחזור לכתוב, למצוא לעצמי רגעי זמן, לתרגל שוב שרירים שמזמן לא פעלו. אח התמימות! כמה לא ידעתי שהבקשה התמימה לכתיבה תהפוך עד מהרה להתמכרות. לצערי, לא אוכל להתלונן על ההתמכרות הזו לכתיבה היומית גם מן הטעם הפשוט שזה היה צפוי, התמכרות מעין זו היא גם מסוג התכונות שדווקא ראויות להערכה. אותי תקפה התמכרות נוספת, מהסוג המפוקפק, הנחות, כזו שלא נעים להודות בה בפרהסיה גם אם הקהל אוהד. לכן ללא שהיות עלי להתוודות - אני מכורה לבחינה קונסיסטנטית של מספר הקוראים בבלוג. בטרם אלגלג על עצמי עוד אומר לזכותי שאני די בטוחה שאני לא היחידה ולכן אני מאמינה שהיה כדאי בטרם אתה מתחיל במסע הזה שאת סופו אין לדעת, שכל האתרים נותני השירותים לבלוגרים השונים יציינו, ובהבלטה, שעד שהבלוג שלך נוסק, וזה לא קורה מהר ובטח לא להרבה, אתה כנראה דן את עצמך לשיעבוד לפופולאריות זולה הנמדדת במספר האנשים שנכנסו, גם אם בטעות, לקרוא את מה שהיה לך לכתוב לעולם, ובסך הכל ביננו לא נמדדים פה מספרים מעבר לעשרות בודדות, אם בכלל. השאלה הנשאלת היא האם באמת יש עוד אנשים שהתמכרו לכך כמוני או שמא אני היחידה ועכשיו אין לי ברירה ללכת חפויית ראש כי אני יוצאת בהכרזות כאלה בומבסטיות בלי שום דבר מאחוריהן. אבל אני מהמרת שאני לא היחידה, אז נלך על הכיוון הזה בכל זאת.
יקולל השיעבוד הנוראי לבחינת מספר הקוראים בכל רגע נתון. כאילו שבאיזשהו אופן מדובר בנתונים מכריעי חיים, אני יכולה לבדוק כמה אנשים נכנסו לפוסט ואם שניה אחרי הבכור ידרוש במספר הקוראים אני אבדוק שוב רק כדי לא לתת לו נתונים לא מעודכנים, למרות שכמובן שאפילו הסתברותית הסיכוי לשינוי היה מזערי. בלי להעליב את קהל הקוראים הנאמנים, ובליבי אך אהבה כנה אליכם, בל נכחיש את העובדה שבלוג זה נחבא אל הכלים ובוודאי אינו בעל תפוצה רחבה, נו טוב, תפוצה. נו טוב, תהודה כלשהי. הלו? אני מניחה שעכשיו כבר נשארתי לגמרי לבד, אבל עדיין כניסתכם תיספר... היום, אם כי לגבי מחר אני כבר לא מהמרת.
אז ככה אני, ד"ר מילים יפות ומיסטר פופולאריות זולה, נעה על הרצף הטראגי הזה ללא יכולת מילוט. יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט מעמיק ולנסות לדון איתכם, בהרחבה כמובן (אלא מה? אני אוהבת להרחיב במילים בערך כמו שהממשלה שלנו אוהבת להרחיב התנחלויות וכן התחרות קשה), בנושא "הכתיבה שלי - לאן", אבל אולי כרגע התשובה מעט מפחידה ולא רק אתכם. אני מזכירה לעצמי חולצה של ילדה שפעם רקדה איתי עם דמות מצחיקה על ספסל ועליה הכיתוב waiting to be discovered. כי כמה מילים עוד אשחית בטרם יגיע הרגע בו גם אתחיל להתפרנס אולי מחיבתי הארורה למילים? מספר האפשרויות הבלתי נתפסות של בחירות שעולות מהשאלה הרת הגורל לאן אני רוצה להתקדם הוא מעט מאיים, אם אמשיך עוד אני עלולה להיתפס כאקזיסטנציאליסטית חלילה ולא היינו רוצים שזה יקרה. בינתיים אני מנסה לקדם את הבלוג - שמתי לב שאם אני כותבת כותרת שנדמית מעט אינטמית היא זוכה ליותר פופולאריות, אבל אינסטינקט כלשהו טוען שכנראה זה לא הכיוון. אז היום היתה כותרת שמכוונת קצת יותר נמוך ופוסט כמעט בלי מילה על פוליטיקה (שזה יפה, אבל באמת לשאלה אם לכתוב עלי או לכתוב על משהו אחר התשובה היא די ברורה, מה לא?!). בואו נראה מה זה ייתן. בכל מקרה, אני דנה את עצמי להמשיך ולכתוב וגם קצת לקוות ולשקוע בכל מיני הזיות מתוקות על מספרים מטורפים של אלפי אנשים שצמאים לשמוע אותי. יש מצב שפתיחת הבלוג היא בכלל איזו סוס טרויאני שבודק השפעות של כתיבת בלוג על שיגעון גדלות, כנראה שכאן קצת נכשלתי. אני אפסיק עכשיו. יש מצב שהייתי צריכה לעשות זאת קודם, נכון? סליחה. אוי, נו, אל תתנו לי להמשיך עכשיו, הסיום היה די דרמטי, לא? נו, טוב זה כבר באמת מספיק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה