מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.

הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.

לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד.