רשימת הנושאים ברי הכתיבה הולכת ומתארכת ככל שנוקפות השעות. ה"רב" אלון קיבל 6 חודשי עבודות שרות, בזה נמדד עונשו וגם על זה הוא צפוי לערער - הוא לא מביע חרטה, הוא ממשיך לדבר על ההשגחה האלוהית, ומערכת המשפט מעבירה אלינו מסר ברור - שימרו על הילדים שלכם בעצמכם בגדר רבנים חשקו בבוסר ושיני תלמידיהם תקהינה. זה גם נחמד שפסקו לו עבודות שירות כי הוא בטח יפסוק שעבודות שירות זה מה שהוא עשה עד עכשיו, עם המון אהבה ותחושת ייעוד. עכשיו הוא בטח יחשוב שפסק הדין הוא אור ירוק להמשך, רק אם אפשר הפעם להיזהר יותר, ממילא כל חסדיו בטוחים שהוא זכאי (כן, היו תקדימים וכן, הם תמיד זכאים). על תוכנית חצר המלכות שצפה ועולה שוב דווקא בימים של הידוק חגורות כלכלי ודו"ח העוני אפילו לא התחלתי לכתוב. וזה עוד בלי לדבר על גלי ההדף של המיני סופה שפקדה אותנו והוכיחה בו זמנית את אוזלת החזון של אלה העומדים בעמדות מפתח ואת חוסר האונים שלנו, הציבור של אומת ה"יהיה בסדר בוא נעלה לירושלים למרות אזהרות הסופה, כן עם הילדים ועם מיכל דלק חצי מלא אין זמן להתעכב ולתדלק". וזה בלי להזכיר שהרכבות עוד לא חזרו לפעול כרגיל אבל אחת שפעלה דרסה 14 גמלים למוות, חלק ממוסדות החינוך לא חזרו ללמד ושאר נזקי הסופה והם עולים על כל דימיון גם בהתחשב בעצמת הסופה. שלא לדבר על כל ההרמות להנחתה בדמות העונש החינוכי של גננת שהחליטה לא להאכיל ילדים כי כידוע ילד רעב משתף פעולה מצוין (או שאולי זה הפוך, לא סגורה על זה - אולי לנסות בבית?) וגם הספר החדש והמצוין שעלה על מדפי הספרים מסתבר "אמא ונטע עושות דיאטה", שנועד לעשות סדר בנושא תזונה והרגלים בריאים לחיים אך בסופו של דבר מאדיר את תפיסת גוף נשי מעוותת וסב-טקסט רווי תובנות לא בריאות לחיים.
חלפו עברו להן מספר שעות - אם אני לא תופסת את חלון ההזדמנויות לכתיבה על הבוקר, אחר כך נבנית כתיבתי טלאים-טלאים. לנושאים החמים נוספו גם 14 שנות מאסר לגבר שהטריד וירטואלית 33 ילדים וכנראה עוד מאות וזה רק מעצים את הדיספרופורציה שבגזר הדין של "הרב", הבית היהודי הצליחו להערים על "יש עתיד" בנושא זכויות זוגות הלהט"ב, אין ערעור על זיכוי ליברמן ובועידת הליכוד הערב יוכרע גורל "הליכוד ביתנו". בקיצור מלוא הטנא נושאים הגרילה לי היום ההיסטוריה.
אני יכולה, בצר לי, לקונן על נהרות ההיסטוריה בעוד רגלי מבוססות בבוץ הדלתא ולצעוק חמס על על העוולות שעולות בארצנו כמו הפרות השדופות בחלומו של מלך מצרים רק שמספרן גדול ועולה בוודאי על שבע, אלא אם כן כל פרה היא קוד מורכב שיש לפענח ואז אין קשר לערך הנומילי של הפרה, בכל זאת פרה היא פרה. ביננו גם אין יוסף ובתכל'ס בכלל לא דיברנו על חלומות. כך או אחרת, אני בהחלט יכולה להמשיך במסורת הפוסטים הפוליטיים והמדכאים קלות, בהן אני מוצאת עצמי, קצת כמו נביא זעם מטורלל, קוראת בשער (או ברכבת התחתית) ונדמית בעיני העוברים ושבים כעוד כישלון של מדיניות הרווחה (בהנחה שהייתה מדיניות שכזו, במקרה של טענות יש לפנות לשר האוצר, אני בהחלט לא הכתובת ואל תתנו להתחיל לדבר גם על זה).
אבל הפעם אני חוזרת לאישי, הציבורי מקומם יתר על המידה וכמה כבר אפשר להשחית מילים על כל התועבות שמתרחשות פה? טוב, צריך, אבל לזה יהיו עוד פוסטים. פשוט כי לפני 13 שנים, בבוקר מושלג קלות במינכן, בוססנו ,בנזוגי ואני, עם בקבוקון של ייגרמייסטר בכיס מעיל החורף אל בית העיריה שם פגשנו בנגנית העוגב שהיתה גם עדה, מתורגמנית וצלמת (כן, מרוב כישורים אף אחד מכישוריה לא היה מהוקצע כראוי) שליוותה אותנו בטקס החתונה האינטימי שבחרנו לעבור. 13 שנים עברו מאז ולא משנה כמה רע מסביב יכול להיות, הבית שלי הוא במקום בו בנהזוג נמצא, גם אם זה מאחורי מסך הלפטופ הנצחי וגם אם לשמוע את קולו זה בעיקר לשמוע אותו מדבר בטלפון או בסקייפ בעינייני עבודה (די, מותר להתלונן, אחרת כולם יחשבו שהוא מושלם). צחוק בצד, זוגיות זה לא לראות דברים בעיניים מזוגגות והורמונים שופעים, זה גם לא לרוץ זה אל זה בזרועות מושטות על גבעה ירוקה שלמרגלותיה חוף ים. מעולם לא נהיתי אחרי הקישקושים הרומנטיים האלה. לא חיפשתי מתיקות של מרמלמדה בעטיפות מלמלה ורודה ומנצנצת, לא חיפשתי טקס ולוקיישן לצילומים, מכוניות מפונפנות ותסרוקות מגונדרות. באתי לזוגיות שלי כמו שאני - בלי איפור, במכנסיים, שיער פזור ובעיקר עם האיש שאיתו בחרתי לחיות את החיים. אחר כך עשינו גם מסיבה לכולם, אבל זה רק בגלל שאנחנו כאלה נוחים לבריות, אבל בלי כל השטויות, אם כי נפלתי בפח השמלה הלבנה. מאחורינו, היה נפלא.
אבל ככה זה כבר 13 שנים, לא מאפרים ולא מגנדרים ולא מייפים ולא מנסים להתאים, פשוט נהנים לחיות יחד. לא מחפשת קלישאות בדמות החצי השני, לא מוותרת, לא נלחמת, לא הולכת אחרי וגם לא לפני, הולכת צד בצד, לפעמים מתהדקת האחיזה, לפעמים היא קצת יותר רפה, אבל היא כל הזמן שם - צד לצד, יחד. מה הסוד לזוגיות? הסוד הוא שאין מתכון, הסוד הוא לבוא כמו שאתה ולאהוב, לתת מרחב ולכבד. הסוד הוא לדעת שלא תוותר, כי כל מה שיבוא אפשר להתמודד איתו ביחד, הכל חוץ מההחלטה להישאר לבד. לבוא לזוגיות כמו שאתה בעומדך ערום מול המראה עם כל היופי וכל הפגמים ולדעת שלא יחפשו לשנות אותך, להכתיב לך, לחפש אותך, פשוט יקבלו אותך כמו שאתה כי יש לך את כל המקום.
חלפו עברו להן מספר שעות - אם אני לא תופסת את חלון ההזדמנויות לכתיבה על הבוקר, אחר כך נבנית כתיבתי טלאים-טלאים. לנושאים החמים נוספו גם 14 שנות מאסר לגבר שהטריד וירטואלית 33 ילדים וכנראה עוד מאות וזה רק מעצים את הדיספרופורציה שבגזר הדין של "הרב", הבית היהודי הצליחו להערים על "יש עתיד" בנושא זכויות זוגות הלהט"ב, אין ערעור על זיכוי ליברמן ובועידת הליכוד הערב יוכרע גורל "הליכוד ביתנו". בקיצור מלוא הטנא נושאים הגרילה לי היום ההיסטוריה.
אני יכולה, בצר לי, לקונן על נהרות ההיסטוריה בעוד רגלי מבוססות בבוץ הדלתא ולצעוק חמס על על העוולות שעולות בארצנו כמו הפרות השדופות בחלומו של מלך מצרים רק שמספרן גדול ועולה בוודאי על שבע, אלא אם כן כל פרה היא קוד מורכב שיש לפענח ואז אין קשר לערך הנומילי של הפרה, בכל זאת פרה היא פרה. ביננו גם אין יוסף ובתכל'ס בכלל לא דיברנו על חלומות. כך או אחרת, אני בהחלט יכולה להמשיך במסורת הפוסטים הפוליטיים והמדכאים קלות, בהן אני מוצאת עצמי, קצת כמו נביא זעם מטורלל, קוראת בשער (או ברכבת התחתית) ונדמית בעיני העוברים ושבים כעוד כישלון של מדיניות הרווחה (בהנחה שהייתה מדיניות שכזו, במקרה של טענות יש לפנות לשר האוצר, אני בהחלט לא הכתובת ואל תתנו להתחיל לדבר גם על זה).
אבל הפעם אני חוזרת לאישי, הציבורי מקומם יתר על המידה וכמה כבר אפשר להשחית מילים על כל התועבות שמתרחשות פה? טוב, צריך, אבל לזה יהיו עוד פוסטים. פשוט כי לפני 13 שנים, בבוקר מושלג קלות במינכן, בוססנו ,בנזוגי ואני, עם בקבוקון של ייגרמייסטר בכיס מעיל החורף אל בית העיריה שם פגשנו בנגנית העוגב שהיתה גם עדה, מתורגמנית וצלמת (כן, מרוב כישורים אף אחד מכישוריה לא היה מהוקצע כראוי) שליוותה אותנו בטקס החתונה האינטימי שבחרנו לעבור. 13 שנים עברו מאז ולא משנה כמה רע מסביב יכול להיות, הבית שלי הוא במקום בו בנהזוג נמצא, גם אם זה מאחורי מסך הלפטופ הנצחי וגם אם לשמוע את קולו זה בעיקר לשמוע אותו מדבר בטלפון או בסקייפ בעינייני עבודה (די, מותר להתלונן, אחרת כולם יחשבו שהוא מושלם). צחוק בצד, זוגיות זה לא לראות דברים בעיניים מזוגגות והורמונים שופעים, זה גם לא לרוץ זה אל זה בזרועות מושטות על גבעה ירוקה שלמרגלותיה חוף ים. מעולם לא נהיתי אחרי הקישקושים הרומנטיים האלה. לא חיפשתי מתיקות של מרמלמדה בעטיפות מלמלה ורודה ומנצנצת, לא חיפשתי טקס ולוקיישן לצילומים, מכוניות מפונפנות ותסרוקות מגונדרות. באתי לזוגיות שלי כמו שאני - בלי איפור, במכנסיים, שיער פזור ובעיקר עם האיש שאיתו בחרתי לחיות את החיים. אחר כך עשינו גם מסיבה לכולם, אבל זה רק בגלל שאנחנו כאלה נוחים לבריות, אבל בלי כל השטויות, אם כי נפלתי בפח השמלה הלבנה. מאחורינו, היה נפלא.
אבל ככה זה כבר 13 שנים, לא מאפרים ולא מגנדרים ולא מייפים ולא מנסים להתאים, פשוט נהנים לחיות יחד. לא מחפשת קלישאות בדמות החצי השני, לא מוותרת, לא נלחמת, לא הולכת אחרי וגם לא לפני, הולכת צד בצד, לפעמים מתהדקת האחיזה, לפעמים היא קצת יותר רפה, אבל היא כל הזמן שם - צד לצד, יחד. מה הסוד לזוגיות? הסוד הוא שאין מתכון, הסוד הוא לבוא כמו שאתה ולאהוב, לתת מרחב ולכבד. הסוד הוא לדעת שלא תוותר, כי כל מה שיבוא אפשר להתמודד איתו ביחד, הכל חוץ מההחלטה להישאר לבד. לבוא לזוגיות כמו שאתה בעומדך ערום מול המראה עם כל היופי וכל הפגמים ולדעת שלא יחפשו לשנות אותך, להכתיב לך, לחפש אותך, פשוט יקבלו אותך כמו שאתה כי יש לך את כל המקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה