היה יום מלא וגדוש אתמול אז לא יצא לי לכתוב בין היציאה בבוקר לחוג ההעשרה שהיה הפעם על "מלכים ומלכות" וגם על "חשיבה מחוץ לקופסא", לנסיעה חזרה הביתה, לאירגונים ולאוכל ולקונסרבטוריון, חוג קפואירה ואחר כך סדנת מחול וכבר הגיע הערב, ארוחה, מקלחות, ספרים ואמא ממוטטת שקרסה למיטה ולא כתבה.
רשימת הנושאים עליהם לא כתבתי אתמול הולכת ומתארכת ולכן אנסה לקצר:
1. לא כתבתי על הכמעט פרוייקטור להרחקת פליטים למרות שיש פה חומר טוב - הרעיון הגזעני, המשכורת השערורייתית, האישור של האוצר, הפתרון היצירתי של גירוש תמורת עמלות. באמת חבל שזה לא יצא לפועל, היינו יכולים גם לדרוש את שיני הזהב של כל פליט שעוזב "מרצון" ואולי אף לעשות ערימה נאה של שיני זהב בכניסה לבן גוריון למען יראו וייראו. יפה לנו.
2. לא כתבתי על אישור ועדת השרים לענייני חקיקה את נוסח הצעת החוק לפגיעה בעמותות שמאל שהוא בלתי חוקתי בעליל ונועד כביכול לצמצם מעורבות של ממשלות זרות בספירה הפוליטית בישראל אך למעשה הוא עוד צעד בהגבלת חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל, ה"פסבדו" דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל שמונת השרים שאישרו אותו כולם יודעים לספר בשבחי הדמוקרטיה בזמן שהלכה למעשה הם מצמצמים אותה במו ידם. ולא כי במו יד מזכיר מועל יד, אלא כי המשחק הזה שלהשתמש בדמוקרטיה כדי לנגח את הערכים עליהם היא מבוססת היה מה שלימדו אותו מאז ומעולם על השנים הראשונות של המפלגה הנציונל-סוציואליסטית בגרמניה. שוב ושוב הסבירו לי עד כמה הדמוקרטיה פגיעה וכמה קל לכרסם אותה בעזרת הכלים שהיא נותנת. אני לא משווה חלילה אבל אותי זה מפחיד בעיקר בימים בהם פוליטיקאים מתייחסים לזכויות אדם כעוד רסיס תקוע. בעיני הדמוקרטיה מהותה הוא בכך שגם אם אינני מסכים לדעותיך אלחם עד חורמה להשמיע אותן. זה עובר לו איכשהו בשקט כי זה משחק דמגוגי מובהק, למרבית הציבור זה נראה בסדר ליבש עמותות שמאל שקוראות, לא עלינו, להעמדתם לדין של חיילי צה"ל בגין פשעי מלחמה, או לקריאת חרם על ישראל, או למשיכת השקעות או להטלת סנקציות זה בסדר כי ממילא מבחינתם הן לא לגיטימיות, אבל הנקודה אינה אם הן לגיטימיות בעיניך אלא אם הן לגיטימיות בדמוקרטיה והתשובה היא כן וזה בלי קשר לעמדותיי השמאליות. כי הדמוקרטיה מתבססת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ובלמים, החוק הזה פוגע במערכת הזו, עכשיו זה רק שמאל, אפילו אבל מחר זה כבר יכול להיות משהו אחר, תקדים הוא תקדים הוא תקדים. נורמות הופכות לאיטן לכללים מחייבים. אפשר להתעלם ולחשוב שזה שולי, אני מאמינה שבחוקים כאלה מתחיל השבר. אני הייתי בצד הנכון ביום שבו הצרה ישראל שוב את הדמוקרטיה, רק שלצערי אין לזה כלל חשיבות.
3. לא כתבתי עוד על הסופה - האמנם מחדל? מי האחראי ואת מי יש לתלות בכיכר העיר, אם בכלל? לא דנתי בזוועות הניתוק מהחשמל וגם לא באחריות האלוהית והסיבות הדתיות לכל זה? מה עוד? על קרי שחזר לארץ ובאמתחתו שק תמריצים ושלל מתנות, על החייל שנהרג בגבול לבנון, על המהגרים ממתקן חולות ששובתים רעב בבאר שבע, זכויות הלהט"ב (הקישור למאמר דעה מצוין ומומלץ של פרופ' אייל גרוס), על זה שעוד לא שוחררו חלק מהעצורים שנעצרו ביום הזעם, על פרשת הדם החדשה של הקהילה האתיופית, על זה שמדיניות כלכלית פושעת הביאה אנשים רבים לקפוא מקור בחורף הזה?
אכן, לא כתבתי, mea culpa, מודה ועוזבת - אנוחם? פשוט היה לי מן יום כזה של המון פעילות עם הילדים ואתגרים משפחתיים שכאלה. ולמרות שהיה מן יום שהגיש לי על מגש של כסף המון תפוחי אדמה חמימים ששיוועו להתייחסות, אני הייתי צריכה קצת להתמקד בבית פנימה. אולי באמת הפוסט הבא צריך לחזור קצת לנושא ההורות הישן והטוב. כל הפוליטיקה הזו, בטח אחרי שפרשתי אותה ככה, עושה לי טעם נורא לא טוב. מרגישה כאילו אנחנו נכנסנו קצת לאפטיה מובנית לתהליך ההידרדרות שלנו. החיים על אוטומט בלופ של ההאדרה - בואו נראה רק את הטוב ונמעיט בערכו של הרע. כי בסוף שכבר לא יהיה מנוס ולא נמצא את מה להאדיר, התחושה שלי היא שאז, בדיוק אז זה כבר יהיה הרבה יותר מאוחר.
רשימת הנושאים עליהם לא כתבתי אתמול הולכת ומתארכת ולכן אנסה לקצר:
1. לא כתבתי על הכמעט פרוייקטור להרחקת פליטים למרות שיש פה חומר טוב - הרעיון הגזעני, המשכורת השערורייתית, האישור של האוצר, הפתרון היצירתי של גירוש תמורת עמלות. באמת חבל שזה לא יצא לפועל, היינו יכולים גם לדרוש את שיני הזהב של כל פליט שעוזב "מרצון" ואולי אף לעשות ערימה נאה של שיני זהב בכניסה לבן גוריון למען יראו וייראו. יפה לנו.
2. לא כתבתי על אישור ועדת השרים לענייני חקיקה את נוסח הצעת החוק לפגיעה בעמותות שמאל שהוא בלתי חוקתי בעליל ונועד כביכול לצמצם מעורבות של ממשלות זרות בספירה הפוליטית בישראל אך למעשה הוא עוד צעד בהגבלת חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל, ה"פסבדו" דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל שמונת השרים שאישרו אותו כולם יודעים לספר בשבחי הדמוקרטיה בזמן שהלכה למעשה הם מצמצמים אותה במו ידם. ולא כי במו יד מזכיר מועל יד, אלא כי המשחק הזה שלהשתמש בדמוקרטיה כדי לנגח את הערכים עליהם היא מבוססת היה מה שלימדו אותו מאז ומעולם על השנים הראשונות של המפלגה הנציונל-סוציואליסטית בגרמניה. שוב ושוב הסבירו לי עד כמה הדמוקרטיה פגיעה וכמה קל לכרסם אותה בעזרת הכלים שהיא נותנת. אני לא משווה חלילה אבל אותי זה מפחיד בעיקר בימים בהם פוליטיקאים מתייחסים לזכויות אדם כעוד רסיס תקוע. בעיני הדמוקרטיה מהותה הוא בכך שגם אם אינני מסכים לדעותיך אלחם עד חורמה להשמיע אותן. זה עובר לו איכשהו בשקט כי זה משחק דמגוגי מובהק, למרבית הציבור זה נראה בסדר ליבש עמותות שמאל שקוראות, לא עלינו, להעמדתם לדין של חיילי צה"ל בגין פשעי מלחמה, או לקריאת חרם על ישראל, או למשיכת השקעות או להטלת סנקציות זה בסדר כי ממילא מבחינתם הן לא לגיטימיות, אבל הנקודה אינה אם הן לגיטימיות בעיניך אלא אם הן לגיטימיות בדמוקרטיה והתשובה היא כן וזה בלי קשר לעמדותיי השמאליות. כי הדמוקרטיה מתבססת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ובלמים, החוק הזה פוגע במערכת הזו, עכשיו זה רק שמאל, אפילו אבל מחר זה כבר יכול להיות משהו אחר, תקדים הוא תקדים הוא תקדים. נורמות הופכות לאיטן לכללים מחייבים. אפשר להתעלם ולחשוב שזה שולי, אני מאמינה שבחוקים כאלה מתחיל השבר. אני הייתי בצד הנכון ביום שבו הצרה ישראל שוב את הדמוקרטיה, רק שלצערי אין לזה כלל חשיבות.
3. לא כתבתי עוד על הסופה - האמנם מחדל? מי האחראי ואת מי יש לתלות בכיכר העיר, אם בכלל? לא דנתי בזוועות הניתוק מהחשמל וגם לא באחריות האלוהית והסיבות הדתיות לכל זה? מה עוד? על קרי שחזר לארץ ובאמתחתו שק תמריצים ושלל מתנות, על החייל שנהרג בגבול לבנון, על המהגרים ממתקן חולות ששובתים רעב בבאר שבע, זכויות הלהט"ב (הקישור למאמר דעה מצוין ומומלץ של פרופ' אייל גרוס), על זה שעוד לא שוחררו חלק מהעצורים שנעצרו ביום הזעם, על פרשת הדם החדשה של הקהילה האתיופית, על זה שמדיניות כלכלית פושעת הביאה אנשים רבים לקפוא מקור בחורף הזה?
אכן, לא כתבתי, mea culpa, מודה ועוזבת - אנוחם? פשוט היה לי מן יום כזה של המון פעילות עם הילדים ואתגרים משפחתיים שכאלה. ולמרות שהיה מן יום שהגיש לי על מגש של כסף המון תפוחי אדמה חמימים ששיוועו להתייחסות, אני הייתי צריכה קצת להתמקד בבית פנימה. אולי באמת הפוסט הבא צריך לחזור קצת לנושא ההורות הישן והטוב. כל הפוליטיקה הזו, בטח אחרי שפרשתי אותה ככה, עושה לי טעם נורא לא טוב. מרגישה כאילו אנחנו נכנסנו קצת לאפטיה מובנית לתהליך ההידרדרות שלנו. החיים על אוטומט בלופ של ההאדרה - בואו נראה רק את הטוב ונמעיט בערכו של הרע. כי בסוף שכבר לא יהיה מנוס ולא נמצא את מה להאדיר, התחושה שלי היא שאז, בדיוק אז זה כבר יהיה הרבה יותר מאוחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה