אתמול בערב הייתי מרירה ומתוסכלת, לקח לי זמן להבין למה למרות אופיה המיידי של התשובה - בנהזוג חזר מיום מלא וגדוש במשרד כדי להתחיל לעבוד מיד. ברור שרחמיי היו נתונים לו, ברור שאם הוא היה יכול שלא לעבוד ולהצטרף אלינו לארוחת ערב הוא היה מצטרף בלי למצמץ ומרוב ברור, אנו ישבנו לשולחן האוכל לאחר עוד פעילות חנוכה שחזרנו ממנה עייפים ומרוצים והוא ישב עם המחשב והטלפון ועבד ועבד. זה ישב לי בלב וכמו כל מחשבה מרירה זה הלך והתפשט כמו רעל בכל הגוף. הייתי חסרת סבלנות ולא נחמדה. ולא בן הזוג לא היה זה שספג את מררתי, הוא עבד. הילדים נאלצו להתמודד עם אמא לא חביבה בכלל שבמקום לנהל שיחה על דא ועל הא החליטה ללמד איזו שטות אבל בלי טיפה של סבלנות לנושא. וידעתי שההתעקשות שלי להסביר בשעת ערב מאוחרת ובמצב הרוח האומלל שלי תהיה רעיון לא טוב אך שעטתי, מטפורית כמובן, עם הראש קדימה מתוך ידיעה שהמפגש עם הקיר יכאיב בעיקר לי והקיר לא נודע כי בא ראשי בקרבו. אחרי שהילדים נרדמו הרשיתי לעצמי רגע לבכות. בעיקר בגלל שזה המלכוד המיידי, אני תמיד אומרת לעצמי שזה בגלל הבחירה שלנו בחינוך ביתי ובגלל שאין הכנסה נוספת, אבל הרי גם אם הייתי מפרנסת זה לא היה משנה את אופיה של עבודתו. באיזה מין עולם אנחנו חיים אם לא רק שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם את ריח שערם החפוף של ילדינו אין לנו תמיד זמן לנשום לקירבנו?
אז נכון, אנחנו מנסים למצוא כמה שאפשר יותר זמן משפחתי, למשל כל ערב יש שעה לפחות של חיבוקים במיטה וספרים עם אבא או אבא ואמא וזה זמן קדוש לכולם. וכנגד כל הסיכויים בעולם המודרני והמתועש להחריד הזה בו השוק הגלובאלי עובד מסביב לשעון, אנחנו באמת מצליחים לייצר תא משפחתי מלוכד ואוהב ולכולם יש בו מרחב. אבל כמה טירוף יש ברעיון שהעבודה לא נגמרת ואתה עושה אותה בכל רגע נתון. בעבודתו הנוכחית, בנהזוג עובד גם מהבית. כל מה שזה אומר זה יום בו הוא לא מבזבז זמן על נסיעות וכל פעולה מיותרת אחרת שאינה מכוונת עבודה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני מוותרת ולא קובעת גבולות, אבל זה לא נכון זה פשוט רמת הציפיות. הוא מסוגל לסיים לעבוד בחמש לפנות בוקר ולקבל כבר בשבע (אריתמטיקה פשוטה - מדובר בשעתיים ברוטו יש לנקות זמן צעידה לחדר, סגירת תריסים, מקלחת וצחצוח שיניים ולא עלינו גם זמן להצליח בכלל להירדם בתוך הזמזום הפעלתני הזה) הודעה שיש כבר נושא אחר שיש לטפל בו. ולמדנו לקבל את זה ולנסות ליצור את התנאים האופטימליים לעמוד בציפיות מהעבודה וגם לחיות בקצת זמן שאולי לפעמים זה משאיר. בדרך כלל הלמדנו לקבל את זה הוא חלק מהחיים, אבל לפעמים זה פתאום מכה בך. ואז אתה מבין שבעצם ככה אתה חי, אתה אשכרה שם את החיים שלך במקום שני כי העבודה היא במקום הראשון. מי היה צריך את המהפכה התעשייתית? מי צריך תנאים סוציאליים? העבודה היא חיינו ולא, אנחנו כנראה לא מאושרים.
ופתאום הבנתי עוד משהו - שיש יותר מדי דברים שפשוט למדנו לקבל, לא רק העובדה שהעבודה שלנו הופכת לחזות הכל בחיים. למדנו איך הדברים עובדים ולמדנו להרכין ראש. ועם כל עוולה, אנחנו מרכינים ראש רק עוד קצת, הבעיה היא שככל שנרכין ראש יותר כך נראה פחות ופחות את האופק. האופק הוא התקווה וכשלא נושאים מבט לראותו ממשיכים לדשדש במציאות אפרפרה לאורם העמום של נרות ריחניים ב- 6,000 ש"ח. הבעיה היא שזה פשוט לא מאיר את הדרך למיליונים, אלא רק לאלה שנמצאים קרוב, קרוב מאוד. אבל על נתניהו דיברתי אתמול, היום זה היום, אפשר להוסיף להתרענן במימי הבריכה הצלולים בקיסריה ואפשר להתרענן בדוגמאות חדשות. למרות שבהליכה מקיסריה יש היום כבר הרבה יותר גפרורים לצד הכביש שלא נשרפו והציתו להבות, אלא פשוט נשכחו בצד הדרך (אותם דווקא רואים ממש טוב כשהולכים בראש מורכן).
זה עולם שפחות מחודש אחרי שהשר אהרונוביץ' מכריז שזכויות אדם זה קוץ בתחת, המשטרה בשיא הטבעיות מוציאה צו בית משפט ובו דרישה מכלי התקשורת להעביר לרשותה את התמונות שצילמו בהפגנות יום הזעם כדי לעצור מפגינים. מה? איך זה לא מפחיד אף אחד? דרישתה של המשטרה היא לחלוטין לא סבירה. לא ברור לי מי האדיוט במשטרה שהחליט לפנות לבית המשפט, לא ברור בכלל כיצד בית משפט הוציא צו שכזה ולא ברור לי איך בכלל למישהו זה נראה הגיוני. במדינה דמוקרטית, הפגיעה בחופש העיתונות היא חמורה וניתן להצדיק אותה רק במקרים חריגים במיוחד. פגיעה בחופש העיתונות צריכה להישקל בכובד ראש ומתוך שיקול דעת. לאור האמור, הרי שאין אלא להסיק שהמשטרה איבדה את זה, סופית. המשטרה פשטה את הרגל, לא מסוגלת לאכוף חוקים ולא מסוגלת לכבד חוקים ובטח לא זכויות. עוד דוגמאות? האלימות שמפגינה המשטרה בכל ההפגנות האזרחיות בשנים האחרונות; מעצר הילדון בהפגנות יום הזעם אל מול אקדח שלוף; דעיכתה השקטה במיוחד של פרשיית הזמר והקטינות; הסרטון החדש שעלה היום בו שוטרים עוצרים באלימות, מול מצלמות וקהל, אדם שכנראה העיר לשוטר שעבר פס לבן; שום אמירה נחרצת אין למשטרה הזו מלבד הסיסמא האומללה שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.
זה עולם שבו חברת כנסת, אם לשני ילדים, יו"ר סיעה, עלה תאנה חילוני במפלגה דתית (לא משחקים "נחש מי"? סליחה חשבתי שאני צריכה לתת רמזים), החליטה להגיש בקשת וטו מטעם סיעתה להצעת חוק חשובה חברתית ושוויונית להשוואת נקודות זיכוי במס להורים גאים, היינו זוגות חד מיניים, שעברה בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. ולמה? כי לטענתה איזכור זוגות חד מיניים בחקיקה יסלול את הדרך לנישואים גאים בישראל ויפגע בסטטוס קוו בתחום הנישואים האזרחיים. אין סטטוס קוו בנושא נישואים, ח"כ שקד, יש מונופול יהודי של הרבנות בתחום הזה, יש פגיעה בזכויות הפרט של כל אזרח חילוני שרוצה לבחור לעצמו איך ואם בכלל לערוך את טקס חתונתו עם בחיר/בחירת ליבו. יש שתי אפשרויות או לפרוט את הנושא לאיטו באמצעות חוקים כמו הצעת החוק הזו או לשבור לגמרי את החוקים ולהפריד דת ומדינה. ככה אי אפשר, אם כי שמתי לב שלרוב הזרמת עוד כספים למנהלת הדת ולהתנחלויות משמנת הרבה החלטות של הבית היהודי, האג'נדה שלהם גלויה לחלוטין. אין מה לדון בכובד ראש בנושא הנישואים האזרחיים, יש לאפשר נישואים אזרחיים ויש לעשות כל דבר כדי לסלול את הדרך לשם. כחילונית הייתי מצפה מחברת הכנסת שקד להבין את זה, אבל גם הייתי מצפה שלא תהיה במפלגה דתית, אז כנראה שהציפיות שלי לא יתממשו. אין דבר ממילא לא הייתי רוצה להיות באותו צד של איזשהו מתרס עם האישה הזו.
זה עולם שבו מדינה מְפנה אזרחים סוג א' בתנאים מיטיבים ואזרחים סוג ב' (מפאת חוסר רצוני להמשיך עם אותיות הא"ב עד לאות השביעית) בתנאים מחפירים ועוטפת את זה במילים ריקות. וכאשר אזרחים סוג ב' יוצאים להפגין נגד הגזל והגזענות המשתמעים מהתכנית, היא משתמשת באלימות כדי לפזר את ההפגנה הלגיטימית ואחר מנסה בדרכים לא כשרות לעצור את המפגינים אליהם לא הגיעה בהפגנה עצמה, בעוד ראשי המדינה ממשיכים בתעמולה מחפירה כדי להפוך כל התנגדות לתוכנית הגזענית והלא טובה הזו ללא לגיטימית.
זה עולם שבו היה ניסיון להצית בית שלם של משפחה בכפר פלסטיני לא במסגרת העברת הלפיד של חנוכה, אלא רק כדי לנקום בפלסטינים באשר הם והניסיון הזה אפילו לא קיבל תהודה תקשורתית למעט עיתון אחד שממילא נתפס כשופר של הבוגדים.
זה עולם שדתות מפרידות בין בני אדם, עולם של אטרף צריכה שאין כמוהו, אבל זה בעיקר עולם של אנשים שממשיכים בחייהם שלהם בלי להרים מבט עד שהעוול מגיע ממש אבל ממש לפתחם ואז הם בעיקר ייטו להחליף מזוזה מאשר להישיר מבט, לראות את האופק, להרגיש את התקווה ולנסות לעשות את הצעד הבא, זה שיתחיל את השינוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה