אבל הם כושים, זו לא אנטישמיות ואנחנו יודעים מה זו אנטישמיות

הלקאה עצמית זה לא בריא, לא צריך להיות בר דעת בשביל זה ובכל זאת אני עסוקה בזה כל הבוקר. זה הולך איתי מהרגע שקמתי מהמיטה ושום תרוץ שאני נותנת לעצמי לא עובר. אני לא צריכה להיות כאן ועכשיו בבית, אחרי שיעורי השחמט של הילדים, לפני הפיצה של הצהריים, בהסעות וחברים וחוגים. מקומי עכשיו בירושלים. כל מי שיכול להגיע לירושלים צריך להיות עכשיו בירושלים. לא כדי להנות מהשלג בצידי הדרכים ביום שמשי וקריר, לא כדי להנות מהשפע התרבותי האצור במוזאונים בעיר. כרגע בירושלים עומדים כ- 150 פליטים אמיצים ובפיהם בקשה אחת שנראה שהם כמונו - בני אדם. תסלחו לי שאני חוזרת רבות לתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה האסוציאציות שלי וזה הבלוג שלי וזה מה שזה מזכיר לי. לא הצעדה הנחושה הזו בשלג הישראלי המפתיע היא זו שמעוררת אצלי את האסוציאציות האלה, למרות שתודו שתיאורי פיסות הבד המלופפות על רגליים יחפות מזכירות עדויות נושנות. עזבו אתכם מהכל, בואו נתמקד בנושא הנדון - לפנינו קבוצת בני אדם שנאלצו לברוח מארצם והגיעו לכאן. מה הדבר הנכון ביותר לעשות? סילחו לי שאני לא שואלת מהו הדבר האנושי לעשות, פשוט התחלתי להבין שההגדרה שלי לאנושי היא כנראה לא ההגדרה הנפוצה ביותר. אני מתחילה לחשוב שב"אנושי" אין הכוונה לניסיון לחיות חיים בצורה מכבדת אלא פשוט לקדם אינטרסים אישיים כאשר כל האמצעים קדושים. חזרה לשאלה המקורית - אז מה לעשות?

ישנה כמובן האפשרות המיידית וכנראה המקובלת ביותר עד כה וזה להגיד "זו לא הבעיה שלנו". זו כנראה אפשרות אחת, גם ברמת סדר העדיפויות ויעיד על כך מליץ היושר בעז ביסמוט (רק דמיינו לכם "שגריר של רצון טוב ישראלי" שיוצא במסע דילוגים בינלאומי כדי לפתור את בעיית הפליטים ועוד מקבל בנוסף על שכרו גם עמלת מכירות - רק המחשבה על זה מעוררת בי פלצות). אפשרות זו, שנקראת במקורות אחרים "מדיניות הפניית המבט", מהווה משום מה מקור משיכה. דווקא אנחנו ששואלים - איך יכול להיות שחיו ליד אושוויץ/דכאו/כל מקום אחר ו"לא ידעו"? איך הסכימו לשלילת זכויות אזרחיות ועד לרצח עם רק בשל השתייכות אתנית או נטיה מינית או נטיה פוליטית? איך ראו יהודי שדוף ונרדף והפנו מבט ועוד נחשבו טובים כי לא קראו לגסטאפו בעקבותיו? איך מדינות הברית לא הפציצו את אושוויץ? איך לא נתנו ליהודים ויזות? איך גירשו אניית פליטים? יש בלי סוף שאלות, ראש הממשלה שלנו נוטה לעשות מהן קריירה, בעומדו על כל במה ציבורית אפשרית ובדברו על הפניית העורף של העולם בעוד העם היהודי נרצח על אדמת אירופה. אז לא, חלילה, אני לא משווה בין מדיניות הממשלה שלנו למדיניות של  הנאצים בגרמניה, אם תשימו לב כל השאלות מדברות על הפאסיביות ועל הקבלה של המתרחש - הפניית עורף. לקרוא לאנשים שעומדים עכשיו בירושלים ומבקשים רק הכרה באנושיותם - מסתננים (במקרה הטוב כי הסקאלה רחבה הרבה יותר), לכלוא אותם במתקני כליאה ולחפש להם פתרון - הפניית עורף. כן, זה נכון, אנחנו לא טובחים בהם וזה אכן לא סמנטיקה, אבל זה נשוא ההשוואה? זה שאנחנו לא דומים לנאצים זה מה שעושה אותנו בסדר? הרי אנחנו אלה שבאנו בטענות כלפי העם הגרמני כולו, גם מי שלא היה בגסטאפו או שירת בצבא, של "איך יכולתם לתת לזה יד? איך חייתם בתוך זה?" אבל כשזה אנחנו שמפנים את העורף, זה כנראה בסדר. כלפי אבותינו זו היתה אנטישמיות, אצלנו כנראה אלה רגשות לגיטימיים בכל זאת שמתם לב שהם שחורים, נכון?

נוצרה בארץ דמוניזציה של כל מה שזר. הממשלה ביודעין ממשיכה עם מדיניות העובדים הזרים. מה דעתכם, למשל, לאפשר לאותם פליטים שברור לכולנו שהם אינם יכולים לחזור לארצם, להתפזר בארץ ולהתחיל לעבוד? אחד המשפטים שמצאתי את עצמי מסבירה לילדי שוב ושוב הוא "הפוסל במומו פוסל", כשאני מביטה בנו מהצד בהתמודדות שלנו עם הפליטים האלה אין לי אלא לחשוב על התקופה בה סבי היה פליט. אז מה נכון לעשות? נכון לפעול אחרת. נכון גם להגיד שכישראלי אסור לאף אחד מאיתנו להפנות עורף, זו לא פריבלגיה, אין כאן בחירה. כל החלטה אחרת היא פסולה. בימים האחרונים, בשוך הדי ההספדים על מנדלה, כנראה שאפשר להמשך לעסוק באטימות בריש גלי. אני יוצאת מכל זה מאוד מתוסכלת וזה עוד בלי לדבר על כל כך הרבה דברים, לאחרונה אני כבר קצת פחות אופטימית. לא נסעתי לירושלים, הפוסט הזה הוא לא הכפרות שלי.