כל כך הרבה דברים קורים פה במדינה סחופת הטרפת שלנו ואני כל הזמן צריכה לשלוט בדחף הכמעט קמאי שלי להתיישב כל הזמן ולכתוב, כי מה לעשות יש עוד דברים שיש לעשות. על הבוקר עשיתי טעות וצפיתי בברכתו של נתניהו לאזרחים הנוצרים בישראל ולא רק שלא שמחתי, והרי אין כמו שמחה לאיד, אלא התעצבתי יותר מהצפוי, כי מבחינת נתניהו זה בדיוק מה שזה - מדינת היהודים. עזבו רגע את העובדה שאני שמאלנית, גם אם הייתי ימנית כבר הייתי מתביישת בו, על כל פרצופיו. אם הייתי ימנית (ולא שיש סיכוי) עדיין הייתי רוצה ראש ממשלה בעל שיעור קומה ולא בריון מתלהם שכותב בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו סיסמאות שמתאימות לאוהדי בית"ר (בלי להעליב, אבל אני בכל זאת ירושלמית לשעבר ובת של שוער כדורגל). חוץ מזה לא מרפה ממני תמונתה של האלה בת ה- 3 שוכבת, קטנה כל כך, בחדר המתים של בית החולים אל-אקצה בעזה. תוסיפו על זה את כתב התביעה של מדינת ישראל נגד מבקשי המקלט בה הוחלפו שמות העצורים במספרים, ערכים נומינליים אם תרצו. הרבה יותר קל לדבר במספרים ועזבו אתכם מ"לכל איש יש שם" זה רק ליהודים. אפשר לזרוק פנימה שיו"ר הכנסת מחליט שאין מקום להעמיד עץ חג המולד למען האזרחים הנוצרים של המדינה וראש הממשלה מברך אותם על גיוסם ל"צבא המדינה היהו". כן, המצב טוב. אין באמת על מה לכתוב אחרי שקדושת החיים יחד עם כבוד, שאיפה לשלום, מוסר והומניות נחתכו בחדר העריכה וטוטאו לעבר הפח הקרוב. עידן נתניהו עושה לנו רק טוב, הלא הוא הבטיח שהוא טוב ליהודים, כולם זוכרים, אולי חוץ מפרס. הלאה.
בכל מקרה בתוך כל המהומה הזו, עובר על משפחתי שבוע גדוש (כרגיל) בפעילויות בוקר ואחר הצהריים. רק שאת השבוע התחלנו עם תור משפחתי לרופאת העיניים שלנו. יש לנו רופאת עיניים נפלאה ששווה כל רגע של עמידה בפקקים בדרך מרחובות לתל אביב. הפעם התברר שהבכור זקוק למשקפיים. פחות או יותר מהרגע שיצאנו מהרופאה כל מה שהילד רצה זה שיהיו לו כבר משקפיים, מזל שנסענו מיד לשיעור הטרומבון הראשון שלו כך שיכולנו להתקדם הלאה עם היום בלא פחות התרגשות. אחר הצהריים כבר היינו אצל האופטיקאי והוא בחר מסגרת. החלטתי שאני לא מתערבת ונותנת לו לבחור לגמרי בעצמו. כיאה וכיאות לתולעת ספרים - הוא רצה משקפי הארי פוטר. מדד ומיד ויתר. לקח את הנושא ברצינות בחן כל מקרה לגופו, התדיין עם עצמו ובחר. אז הוא התאכזב לגלות שלא ניתן להתאים לו את המשקפיים מכיון שאישוניו עוד היו תחת השפעת הטיפות המרחיבות. נרשמה אכזבה אך . מבחינתו המשקפיים הם לחלוטין אירוע מרגש. בבית מיד התיישב לכתוב מייל על החדשות המרעישות לכל משפחתו המורחבת והוסיף "ראיות" - תמונות עם הטרומבון והמשקפיים. כל השבוע הילד בסימן של לספר לכולם על המשקפיים, הוא מתרגש וגם מאושר. אז חוץ מזה, שזה סיפור חמוד על הבכור המקסים שלי, אתם בטח שואלים את עצמכם למה היה כל כך חשוב לספר לכם על זה? אה הא, קוראי החכמים, אתם אכן דרוכים כהלכה (או שפשוט כבר איבדתי אתכם, גם זה יכול להיות). אכן לא התכוונתי לספר שבחיו של בכורי (למרות שהם רבים כחול אשר על שפת הים), אבל כל זה הוא רק כדי לתת לכם רקע, ססגוני וקרוב למציאות ככל האפשר. השבוע, בשיחותיו של בני עם חבריו, שמתי לב לדבר מוזר, כל החברים בחינוך ביתי מקבלים את זה מיד בטבעיות ומביעים סימפטיה ואילו כל ילדי בית הספר הרגיל (הוא עוד לא שוחח עם האנטרופוסופי, אבל יש לי בטחון מלא שהתשובה שלו תהיה אחרת) מיד שואלים אם זה מעציב אותו ואם הוא יודע שמעכשיו יצחקו עליו שהוא משקפופר. טוב, זה לא שעשיתי פה איזה מחקר מקיף שיכול לטעון אזושהי טענה מבוססת, אבל תשמעו יש כאן חתיכת הבדל. לילדים בחינוך הביתי זה בכלל לא היה נראה כמו משהו שעכשיו ישנה משהו ואילו ילדי בית הספר מיד הפגינו את כוחו האכזרי של "הקע את השונה".
אז נכון שאני יכולה לפתור את זה בזמזום עליז שעיקרו כמה טובה לילדיי הבחירה בחינוך ביתי, אבל לא זו הנקודה. מה גורם להבדל הזה? זו השאלה המעניינת? מה קורה איפשהו מאמצע יסודי והלאה שהופך את חברת הילדים בבתי הספר לקהילה קונפורמית בה החזק מרוצה והחלש בעיקר מיישר קו. מה בית הספר עושה, שילדים די דומים, באותה רמה של קרבה, יגיבו באופן כל כך שונה? ויש הבדל מהותי מ"באמת?" ל"זה מעציב אותך שיצחקו אליך?" זה מעיד על תפיסה שונה בתכליתQ. קרוב לוודאי שאם בכורי היה הולך לבית הספר, איזו חוויה שונה היו אז משקפיים, אני רק יכולה לדמיין את הדרמה. איזה מזל יש לו שהוא נמצא בסביבה שאוהבת אותו ככה כמו שהוא והמשקפיים הם בסך הכל משקפיים - שתי עדשות שמסייעות לו לראות כמו שצריך בשתי העיניים, לא מקור לשינוי ולא מקור לשיפוט אלא רק עוד עובדת חיים. אני מאושרת שבכורי לא צריך לעבור שום סאגה, ואולי היה די בזה. אבל כולנו יודעים שלא די בזה.
בכורי, אם היה הולך לבית הספר היה עכשיו בכיתה ה', אולי אם הוא היה הולך לבית הספר הוא היה גם אוהב כדורגל, אבל הוא לא. הוא מנגן בטרומבון, רוקד היפ-הופ, משחק שחמט, מתאמן בקפואירה והולך למבוכים ודרקונים והוא אלוף משחקי ה- wii וחוץ מזה, כמובן, קורא המון. למען האמת יש עוד המון דברים שהוא עושה ומה שיפה בכולם הוא שאף אחד לא ממש עוצר אותו והאופק שלו רחב ולא רק שהוא עוסק בהמון דברים, הוא גם לומד לחיות את החיים ולקבל ולכבד. זה בוודאי רק ספקולציה, אבל כאשר אני מנסה לדמיין איך היה לבכורי בבית הספר , אני מנסה להבין עד כמה הוא היה שונה מהילד שהוא היום. אני יודעת שהוא היה נשאר מי שהוא ועדיין לא ממש - על כמה דברים הוא היה מראש מוותר? כמה היה מצטמצם הביטוי האישי שלו? כמה הוא היה מצליח לשמור על הבסיס הזה שנדמה כל כך איתן של ערכים בתוך חבורה של ילדים קונפורמיסטים? כמה היו עולם החשיבה שלו ועולם הידע שלו מצטמצמים? כמה היה מצטמצם סך כל האפשרויות שלו כבוגר. המחשבה על ילדי בתוך המערכת מחמיצה לי את הלב בערך כמו שכל אחד מהם היה מוחמץ אם היה עובר בשעריה. משהו משובש לחלוטין בממלכת בית הספר. שום רפורמה לא תפתור את זה, כל רפורמה אולי תתן הקלה כל שהיא אך לא תיתן מענה, המסגרת הזו כמו שהיא מוכרחה להשתנות. בית הספר כמערכת מוכיח שהוא אינו מערכת טובה - הילדים שלנו לא באמת לומדים את מה שצריך היה שילמדו (רק קראו את מה כתבה התיכוניסטית במבחן הבגרות שלה), הם לא מתאמנים מספיק כדי לפתח כישורים חשובים כבוגרים וגם המערכת החברתית שמתפתחת היא מערכת שיוצרת סגרגציה וחוקיה אלימים אף יותר מחוקי הג'ונגל. נדמה לי שאנחנו מתחילים כבר לראות כיצד המערכת הזו מתחילה לקרוס לתוך עצמה וביתיים הנזק ההיקפי שלה פוגע במידה כזו או אחרת בילדים שלנו. אני מניחה שכל אחד מקוראי הבלוג לא כל כך מרגיש ככה כי בדיוק עם הילדים שלו זה קצת אחרת, אבל לא מדובר פה בילדים הפרטיים שלנו, זו בדיוק הנקודה - מי שבאמת הכי יכול להשפיע הוא זה שצריך פחות את המערכת ולכן כל הסיפור הזה לא ממש זז. כולמר זז, אבל בעיקר באוטובוסים כדי לפקוד קברי אבות... לא חשבתם שעד הסוף לא אאזכר פוליטיקה, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה