בבואי היום לכתוב היו לי שלושה נושאים עליהם רציתי לכתוב, אל דאגה לא הייתי כותבת על כולם בפוסט אחד. הרגשתי נטולת דאגות כששמתי את מחשבי בחיקי והרגשתי איך כל המילים מנסות להתנכז ולהתדייק (אין מילה כזו) על המקלדת ואז תפסתי פתאום שאני לא יכולה לדון עליהם בכלל וזאת למה? כי בחרתי לפרסם את הכל בשמי וגם להודיע לכל העולם, פחות או יותר, על הבלוג החדש וכך יצא שמי שנרשם ראשון כקורא הוא בכורי האהוב מה שכמובן יוצר צנזורה מיידית ובלתי מתפשרת נוסח "נוט אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" ועכשיו אני תוהה איך ניתן לאגף את זה. שאלה טובה שפיתרון לה אין. זה מה יש בינתיים.
בתכל'ס הילד שלי נורא גאה בי על הבלוג והוא אפילו כבר קבע מה המועדפים עליו בין הפוסטים ומספר את זה בערך לכל מי שרוצה לשמוע את הדירוג והסבר מלומד למה (אולי הוא זה שצריך בלוג) וזה שווה כל צינזור בעולם. אז מה זה הויתור על כמה פוסטים משעשעים לקהל הבוגר מול חיוכו של ילד? הייתי עוברת לאנגלית אך אני חוששת להלאות את קהל הקוראים הקטן ממילא שלי ולדללו עוד יותר. אז מכיוון שאין לי סיפור משעשע להוסיף לזה או איזו מסקנה מרחיקת לכת אולי פשוט כדאי להפסיק עכשיו. לחשוב קצת, לאוורר מחשבות לפוסט של מחר, להתמסר למאיר שלו, להתכוונן לצאת לריצת בוקר מחר ולומר לכם לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה