דומני שאין ברירה אלא להתיישב ולכתוב אפילוג, יש כאן חובה מוסרית (הבטחתי) ויש מחוייבות ספרותית שאסור להתעלם ממנה. אז התחלתי מלקרוא מחדש את האפילוג ומה שבאמצע כדי לכוון את האפילוג נכון ומצאתי את עצמי תוהה איך לסיים את הסיפור הזה. ויש כאן מילכוד כי ממילא אני מצנזרת את עצמי על כל שעל ושעל. הדבר הנכון יהיה לסכם את הכל על הדרך החיובית ולראות בניסיונות האלה של מפגשים מורחבים את יופיים וכוונתם הטובה. אבל דרך ההסתכלות הפוליאנית הזו (ואם לא קראתם עד היום את הספר פוליאנה, אף פעם לא מאוחר מדי), שאכן תואמת את ראייתי את העולם, לא תהיה משעשעת ושנונה, לא ממש תתאים לסיטואציה ותטאטא אף יותר את מה שכבר מזמן דורש התייחסות. אז לא, כנראה שאינני מוכנה לתת פרשנות מוארת וניו אייג'ית לפלונטר הזה. ביומיום, אני עושה כמיטב יכולתי להיות הכי בסדר ותמיד לנסות ולחבר וזה טוב, על כך אינני מצטערת אבל אם רוצים לנתח במדוייק את המצב הרי שיש להשחיז לשונות ולא לעגל פינות. עם זאת יש להכיר בעובדה שלשון מושחזת עשויה גם לחתוך בבשר החי ולכן החלטתי להסתובב במעגלים.
ככה גם הרגשתי בדרך הארוכה הביתה - שכל מפגש משפחתי ענק שכזה עושה לי עצוב כי אני רואה את הכל, ומצד שני זה גם עושה לי טוב כי אני רואה את כולם. אבל בתכל'ס גם אני רוצה להתרפק על משהו שמעולם לא היה לנו, הבטחה שמובלעת אצל רובנו כשאנו חושבים על משפחה. הייתי רוצה שכולם יהיו משוחררים, אבל אם חלילה נהיה כולנו משוחררים נבלע בסופו של דבר תחת פטריית עשן שחור שתאיים בנזק היקפי חמור מאוד ולא נראה לי שיש למישהו מאיתנו ביטוח לאסון טבע מעין זה. הייתי רוצה שמפגשים משפחתיים לא יעלו בעמל רב כל כך וברווחים משמעותיים לחברות הטלפוניה השונות. כי לכל מפגש כזה יש רשת מסועפת של שיחות טלפון בין אמא לבנות ובין אחות לאחות שנעות אחורה וקדימה על ציר הזמן ובין צו הנימוס וכאב הרגש. ובעת המפגש הכל מושם בצד, אבל הוא נוכח וקיים צופה ומשתתף כמו מאחורי מראה דו כיוונית, מכין את עצמו לתחקיר הבא שבוא יבוא כמו לאחר כל מפגש משפחתי. אבל המשפחה שלי לא עברה הכשרה בשטאזי ולכן החשאיות הנונשאלנטית של אנשי ביון מהוקצעים היא לא נחלתנו. והכל עולה וצף ואם לא במוקדם אז במאוחר ואם לא בגלוי אז בנסתר. ועדיין כולנו משחקים בנדמה לי.
ברור שכולנו היינו רוצים משפחה חמה ואוהבת ומקבלת, מקום שבו אתה מרגיש הכי נוח בעולם כשאתה בא בדיוק כמו שאתה. אבל זה קצת כמו הקלישאה שאם כולם רוצים שלום אז למה יש כל הזמן מלחמות. אולי זה כי בתוך המשפחה אנחנו הכי ביקורתיים שיש ולכן כל אחד עוטה את המסכה שמתאימה לסיטואציה והכל אמיתי בערבון מוגבל. אולי עד שלא נצליח לדבר עם עצמנו על הכל, עד שלא נפסיק להסתיר את מה שלא תואם את הציפיות, אולי עד אז הכל יהיה קצת פלסטיק, מלאכותי ומפגשים משפחתיים נדונו להסתופף בגבולם או להתפוצץ עם כל חציית גבולות קטנה. כן, זה השקר הקטן שכל אחד עושה בהתארגנו למפגש משפחתי, כי יחד עם הבגד הוא יוצא עם מסכה ולכל נשף מסכות יש חוקים ברורים. אין מה להתרפק על עבר לא ברור, אין לנסות להגשים חלומות לא מעשיים. המפגשים המשפחתיים שלנו כנראה לא ישתנו אבל המפגשים הבאים של משפחתי שלי יכולים ליצור את עצמם ולקבוע מראש שבהם לא יהיה צורך במסכות. אני לא יודעת אם יצליח לי, אבל אני כן יודעת שבמשפחה המורחבת שלי צריך להבין שזה מה שיש ולא לנסות להתאים את מה שיש לתבניות לא נוחות כי אפשר גם בתוך הקיים להרגיש בנוח רק שצריך קודם כל להכיר בקיים.
וכמובן שבדיוק נתקלתי במשהו מסכם שכתב אדם אחר, אבל הוא כל כך מתאים ולכן לא אוותר:
ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם
באים המה דרככם אך לא מכם
חיים עימכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בביתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשות כמותם,
בי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול.
(ג'ובראן חליל גובראן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה