"אחרי החגים" ו"חזרה לשגרה" הם שני הביטויים הכי שחוקים כרגע ובטח יאריכו עוד לפחות 24 שעות עד שיוחלפו על ידי הדבר החם הבא. אבל שניהם שייכים לאותה משפחה - משפחת המילים המכובסות. הם גם תמיד הולכים יחד - אחרי החגים מגיעה השגרה.
"אחרי החגים" הפך לתירוץ או לשם קוד לזה ששום דבר לא קורה בזמן החגים, אחרי החגים זו הדחייה האוליטימטיבית, זו הדחיה עם הצידוק הלאומי שכמובן זה שווה הרבה יותר ממערכת הצידוקים האישית של כל אחד. זה לא ה"מחר, מחר" הרגיל והאישי, זה "אחרי החגים" הקולקטיבי, זה שכולם מבינים (wink, wink, nudge, nudge) כי כולם בתוך ה"בְרוֹך" הזה יחד. אחרי החגים זו גם התחלה חדשה, "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול" במילותיה של נעמי שמר שהצליחה לקדם את מיקום "אחרי החגים" בפנתיאון הלאומי. אבל ההתחדשות הזו היא לא אמיתית, היא מהפה לחוץ, כמו הרבה מהסליחות של יום כיפור שאנשים רק מבקשים שיסלחו להם אך לא עושים שום תיקון אמיתי. אז אפילו בפן ההתחדשותי "אחרי החגים" הוא שחוק ומכובס ובסך הכל אומר "זה כנראה לא יקרה אף פעם". וזה מצחיק שמושג כאילו ברור "אחרי החגים" בעל תאריך תפוגה ידוע מראש הופך לכל כך ערטילאי. אפרים קישון הכניס את צמד המילים ללקונה הפרטאצ'ית הישראלית ולא בכדי. לא מגייסים עובדים עד אחרי החגים, לא יוצאים עם אסטרטגיה עד אחרי החגים, לא מתחילים דיאטה עד אחרי החגים ואז כשאחרי החגים כבר מגיע מתחיל תהליך יצירתי חדש של מציאת תירוצים אחרים עד ל"אחרי החגים הבא". וביננו אף פעם לא עוברת תקופה ארוכה בין החגים ויש כל כך הרבה חגים שצריך לציין.
ועם "אחרי החגים" יש את "החזרה לשגרה". לילדים זו החזרה לבית הספר, להורים החזרה לעבודה וחגיגות השחרור מהעול ההורי ולכולם זה פטור מארוחות משפחתיות ענקיות וחזרה למכסת קלוריות יומית שפויה. החזרה לשגרה מעולם לא צרמה לי כמו שהיא צורמת לי היום. כשעל הקיר שלי ברשת החברתית מופיעות תפילות הודיה, חלקן חרישיות וחלקן קולניות של הורים שסוף-סוף החזירו את המנדט על הילדים לבית הספר, לפחות לכמה שעות יומיות. אני מבינה את הקושי בריבוי החופשות וזה שזה לא מסתדר עם ימי העבודה ההוריים. לצערי אני גם מבינה את ההקלה ההורית שיש להם כמה שעות בלי הילדים ושהם יכולים לעבוד כרגיל כי בתכל'ס החגים והחופשות האלה אכן משבשים את השגרה. את הכל אני מבינה אבל אנחת ההקלה הזו והיא ברובה קולקטיבית, מחמיצה לי את הלב. גם כשאנחנו היינו ילדים להורים שלנו לא היה כוח לכל חופשות בית הספר, אבל לא היה פייסבוק שהפך למעין כותל פומבי עם פתקים גלויים ובכולם אותה תפילת הודיה. ומה שמפריע לי אלה חגיגות הניצחון בנוסח "עברנו את פרעה", זה בסדר לשמוח על החזרה לשיגרה, אם כי אוטוטו גם עליה נלין בקרוב, אבל העליזות על הפתרון לילדים נוסח "ברוך שפטרנו" הוא שצורם בחדות. זה לא מצחיק. ברור לי שלהיות עם הילדים בבית שבועות כי המערכת בחופש היא סוגיה לא קלה, הניסיון למצוא פתרונות ולעניין את הילדים ולשמור על שפיות הוא לא פשוט, ברורה לי השמחה לחזרה לשיגרה, ברורה לי עד כמה ההחלטה להישאר בבית היא יוצאת דופן בנוף שלנו. ועדיין לא ברור לי איך בחברה שלנו, בה מקדשים את פרת "הבאת ילדים לעולם", השמחה על החזרת הילדים למערכת (שברובה היא כל כך חולה) היא כזו קולקטיבית. כי ברוח שמיני עצרת "הרי שמי שלא ראה שמחת החזרה לבית הספר אחרי החגים של הורים שכמעט יצאו מדעתם לא ראה שמחה מעולם".
ובתוך כך, גם אני חוגגת את החזרה לשיגרה כי התערוכות, הפארקים, המוזיאונים, חיק הטבע ואפילו הסופר חזרו לימי השקט והילדים שלי ואני יכולים סופסוף לחזור לשגרה שלנו. השיגרה בה להישאר עם הילדים ולגדול ולגדל בבית היא ברוכה, בה להביא ילדים לעולם אומר להיות איתם כל הזמן, עם כל האחריות שזה מביא איתו.
"אחרי החגים" הפך לתירוץ או לשם קוד לזה ששום דבר לא קורה בזמן החגים, אחרי החגים זו הדחייה האוליטימטיבית, זו הדחיה עם הצידוק הלאומי שכמובן זה שווה הרבה יותר ממערכת הצידוקים האישית של כל אחד. זה לא ה"מחר, מחר" הרגיל והאישי, זה "אחרי החגים" הקולקטיבי, זה שכולם מבינים (wink, wink, nudge, nudge) כי כולם בתוך ה"בְרוֹך" הזה יחד. אחרי החגים זו גם התחלה חדשה, "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול" במילותיה של נעמי שמר שהצליחה לקדם את מיקום "אחרי החגים" בפנתיאון הלאומי. אבל ההתחדשות הזו היא לא אמיתית, היא מהפה לחוץ, כמו הרבה מהסליחות של יום כיפור שאנשים רק מבקשים שיסלחו להם אך לא עושים שום תיקון אמיתי. אז אפילו בפן ההתחדשותי "אחרי החגים" הוא שחוק ומכובס ובסך הכל אומר "זה כנראה לא יקרה אף פעם". וזה מצחיק שמושג כאילו ברור "אחרי החגים" בעל תאריך תפוגה ידוע מראש הופך לכל כך ערטילאי. אפרים קישון הכניס את צמד המילים ללקונה הפרטאצ'ית הישראלית ולא בכדי. לא מגייסים עובדים עד אחרי החגים, לא יוצאים עם אסטרטגיה עד אחרי החגים, לא מתחילים דיאטה עד אחרי החגים ואז כשאחרי החגים כבר מגיע מתחיל תהליך יצירתי חדש של מציאת תירוצים אחרים עד ל"אחרי החגים הבא". וביננו אף פעם לא עוברת תקופה ארוכה בין החגים ויש כל כך הרבה חגים שצריך לציין.
ועם "אחרי החגים" יש את "החזרה לשגרה". לילדים זו החזרה לבית הספר, להורים החזרה לעבודה וחגיגות השחרור מהעול ההורי ולכולם זה פטור מארוחות משפחתיות ענקיות וחזרה למכסת קלוריות יומית שפויה. החזרה לשגרה מעולם לא צרמה לי כמו שהיא צורמת לי היום. כשעל הקיר שלי ברשת החברתית מופיעות תפילות הודיה, חלקן חרישיות וחלקן קולניות של הורים שסוף-סוף החזירו את המנדט על הילדים לבית הספר, לפחות לכמה שעות יומיות. אני מבינה את הקושי בריבוי החופשות וזה שזה לא מסתדר עם ימי העבודה ההוריים. לצערי אני גם מבינה את ההקלה ההורית שיש להם כמה שעות בלי הילדים ושהם יכולים לעבוד כרגיל כי בתכל'ס החגים והחופשות האלה אכן משבשים את השגרה. את הכל אני מבינה אבל אנחת ההקלה הזו והיא ברובה קולקטיבית, מחמיצה לי את הלב. גם כשאנחנו היינו ילדים להורים שלנו לא היה כוח לכל חופשות בית הספר, אבל לא היה פייסבוק שהפך למעין כותל פומבי עם פתקים גלויים ובכולם אותה תפילת הודיה. ומה שמפריע לי אלה חגיגות הניצחון בנוסח "עברנו את פרעה", זה בסדר לשמוח על החזרה לשיגרה, אם כי אוטוטו גם עליה נלין בקרוב, אבל העליזות על הפתרון לילדים נוסח "ברוך שפטרנו" הוא שצורם בחדות. זה לא מצחיק. ברור לי שלהיות עם הילדים בבית שבועות כי המערכת בחופש היא סוגיה לא קלה, הניסיון למצוא פתרונות ולעניין את הילדים ולשמור על שפיות הוא לא פשוט, ברורה לי השמחה לחזרה לשיגרה, ברורה לי עד כמה ההחלטה להישאר בבית היא יוצאת דופן בנוף שלנו. ועדיין לא ברור לי איך בחברה שלנו, בה מקדשים את פרת "הבאת ילדים לעולם", השמחה על החזרת הילדים למערכת (שברובה היא כל כך חולה) היא כזו קולקטיבית. כי ברוח שמיני עצרת "הרי שמי שלא ראה שמחת החזרה לבית הספר אחרי החגים של הורים שכמעט יצאו מדעתם לא ראה שמחה מעולם".
ובתוך כך, גם אני חוגגת את החזרה לשיגרה כי התערוכות, הפארקים, המוזיאונים, חיק הטבע ואפילו הסופר חזרו לימי השקט והילדים שלי ואני יכולים סופסוף לחזור לשגרה שלנו. השיגרה בה להישאר עם הילדים ולגדול ולגדל בבית היא ברוכה, בה להביא ילדים לעולם אומר להיות איתם כל הזמן, עם כל האחריות שזה מביא איתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה