כשגרנו בגבעתיים, הבכור בין שלל עיסוקיו רקד בחוג מחול כללי כזה עם קצת ג'אז וקצת התחלה של קלאסי והרבה כיף. הוא שאל מיליון פעמים לפני כן אם זה לא רק לבנות ואני שלפתי: נוראייב, ברישניקוב, גודנוב, פרד אסטר, ג'ין קלי, ניז'ינסקי, מייקל ג'קסון, אוהד נהרין, עידו תדמור. סיפרתי על התפקיד החשוב שיש לגברים בהיסטוריה של המחול והזכרתי שלפעמים בחברה שלנו אנשים רואים דברים קצת עקום אבל צריך להקשיב למנגינה שבלב. הוא היה הבן היחיד בקבוצה אבל הוא היה מלך. המורה המדהימה שלו נתנה לו להרגיש טוב עם עצמו והיו לו תפקידים מיוחדים וחוץ מזה (ונכון שאני לא אובייקטיבית, אבל במחול לא מעגלים פינות) הוא ממש רקד טוב. זה בא לו מבפנים, הקצב זורם לו בעורקים (בטח מאבא שלו), הוא עולה על הבמה כמו כוכב, נהנה מעצמו ומהריקוד - בקיצור רקדן בנשמה.
כשעברנו לרחובות, כל מיני סיבות חברו אצלו להחלטה שהוא לא ממשיך לרקוד. לא לחצתי. גם שנה אחרי זה הוא לא רקד, אבל להופעת המחול של בית הספר למחול של המרכזית הוא הגיע. הוא היה בקהל אבל הוא חי את ההופעה, הרגליים שלו נעו בקצב, הגוף שלו הגיב והוא לגמרי נזכר מה הוא אוהב. בתום ההופעה הוא החליט שהוא חוזר לרקוד.
בעלון של המתנ"ס המקומי פורסם שתהיה השנה קבוצת היפ-הופ לבנים. הגדול התלהב ונרשם (האמת שזה היה או זה או בלט שכנראה לא בא בחשבון או ג'אז שנפסל). כבר כמה ימים שהוא מחכה וסופסוף הגיע היום. ואז שעה וחצי לפני החוג קיבלנו הודעה שהחוג מבוטל כי לא נרשמו מספיק. אכזבה. בכל מקרה הצעתי שילך וינסה את החוג של הבנות שלא התבטל. המזכירה אמרה שזה למתקדמים הוא החליט שמנסים. respect.
למרכזית היה חוג שחיה והוא נשאר לבד במתנ"ס לפני חוג רק עם בנות שאמור להיות למתקדמים והוא לא רקד כבר שנתיים. ראיתי את הנחישות והייתי רגועה. חזרנו. קיבל את פני ילד מאושר שהסביר שהיה לו כיף, המדריכה מגניבה והבנות לא משהו. סיבה לחייך, לפחות בעיני. חוץ מזה שזה עושה טוב, בונה את הגוף, מלמד משמעת עצמית ומחוייבות וכל אותם הדברים הבאמת חשובים - לילד שלי זה עושה כיף והוא לומד לשמוע את הקול הפנימי שלו ולפעול לפיו. וכשזה קורה גם מסביב אפשר לשמוע את המוזיקה (כן, גם אם זה היפ-הופ).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה