אתמול עליתי לירושלים בערב לחגוג לאחותי השלישית יום הולדת 50. אני יכולה עכשיו להתחיל ולספר בשבחיה של אחותי שהיא גם חברה טובה טובה וגם אדם מצודד בפני עצמו, אבל לא זה העניין. המפגש המוקדם יחסית הוציא את בנזוגי מוקדם מהעבודה כדי להתעסק בארוחת ערב 2/3 מוכנה ו- 2/3 ילדים נקיים ומקולחים. אני עליתי ירושלימה. ישבנו במקום הכי ירושלמי שיש, החל מההסתבכות בהגעה אליו בסמטאות אבן ירושלמיות וכלה ברצפה הישנה והמצויירת, הקירות המחופים אבן ירושלמית וספרים והאויר הירושלמי הקריר של ערב ספטמבר. פנינת חמד של ירושלמים שעשויה לעורר ערגונות אצל ירושלמים לשעבר כמוני. הריבוי המוצדק של ירושלים להטיותיה מכוון.
נפגשנו שלושה דורות - אמא שלי, שלוש אחיות (אחות אחת חולה לא הגיעה) ואחיינית אחת. השארנו מלצרית אחת המומה מהקשרים המשפחתיים כי אף אחת מאיתנו לא דומה לשניה. כך או אחרת, אחת המתנות לאחותי היתה תמונה, בנזוגי היקר השקיע את זמנו וכשרונו בהפיכת 4 מוסקטרים לארבע האחיות. ואז אחרי קריאות ההתפעלות, אמא שלי שמה לב שעל גלימות המוסקטרים יש צלב, מזל שאחותי הדתיה לא הגיעה. אם היא רק היתה יודעת על כמה תמונות עברנו בהתחלה כשרצינו לעצב תמונה של ארבע מלכות וכולן נפסלו על ענייני צניעות ואילו לצלב בכלל לא שמנו לב. היה ערב ענוג במיוחד, מלא בחיוכים וצחוק. אני משתדלת להתרכז פה בסיפור ושני הילדים הגדולים שלי לא מפסיקים לדבר וכמו שניסח זאת בכורי: "בעוד אני מנסה לכתוב את הפוסט החדש שני ילדי הגדולים מפריעים לי ללא כל חשש". מדוייק. חזרה לענייננו.
בדרך חזרה, בעודי דוהרת במדרון הרי ירושלים הביתה, אור מסנוור הבליח לי בעיניים והתחושה הראשונה שלי היתה "תלחצי על הגז עוד ותברחי". שניה אחרי במראה האחורית אני רואה את הרכב שהיה מאחורי מאבד שליטה ונכנס בגדר ההפרדה ומשם חזרה לשולי הכביש, ראיתי אותו מתעופף, ענן אבק עלה ואני ניסיתי בכל כוחי להשתלט על הרעד שאחז בגופי. שניה הפרידה ביני ובין התאונה - שניה של ערנות ותחושת בטן ברורה. לא נראה לי שהיו נפגעים, זו היתה מסוג התאונות המפחידות שהאוטו נהרס אבל לא היושבים בתוכו. אבל כמה שבירים הם החיים. המשכתי לנסוע וחזרתי הביתה. בנזוגי עבר ערב לא קל בעצמו. לא נותר לשנינו אלא חיבוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה