כשהייתי צעירה יותר, אבל לא צעירה מדי, ומלאת ביטחון עצמי (הרבה יותר מדי וזה כנראה נשאר), כל צבר של נקודות היה לו קו ברור שהגדיר את הצורה שהתקבלה מחיבור הנקודות. הכל היה לי ברור, הדרך, האמונה. לא הייתה בעיני אפשרות שהקווים יתחברו אחרת ממה שחיברתי אותם ותמיד הלכתי עם זה עד הסוף. לא הבנתי למה אני מתוייגת כמרדנית, למה אני תמיד מושכת אש. האמונות הפוליטיות שלי היו ברורות לי, מערכות היחסים שלי היו ברורות לי ואף פעם לא חשבתי שבין הנקודות הללו אפשר להעביר קווים שונים שייצרו צורות אחרות ויאפשרו דרכים שונות.
בגרתי ולמדתי את העניין, למדתי שלא תמיד צריך לראות את קווי המתאר של הצורה כי הם אכן בעלי אפשרויות חיבור שונות. זה לא ששיניתי את אמונותיי, להפך הן הלכו והעמיקו במקרים מסויימים, כשהבולט ביניהם הוא כמובן הפוליטי והדתי - הדעות השמאליות שלי לא השתנו הן קיבלו יותר עומק והחילוניות שלי הלכה והשתכללה ככל שבגרתי ומצאתי את דרכי העצמאית. אבל במערכות יחסים התחלתי להבין שאותן נקודות לאנשים שונים יוצרות צורות שונות, שלעיתים מתיישבות עם שלי ולעיתים לא.
אמא שלי אמרה לי כשהייתי צעירה לא לבחון אנשים לפי הסטנדרטים שלי אלא לתת לאנשים יותר מרחב, להבין שמה שלי נראה הכי הגיוני נתפס אחרת אצל אחרים. לקח לי המון זמן להפנים, אבל הבנתי. אחותי מגדירה אותי כטיפוס טוטאלי ואני מניחה שהיא גם צודקת, לכל דבר שאני נכנסת אליו אני עושה הכל כדי שהוא יהיה טוב, כדי להצליח. לוקחת על עצמי יותר ובלבד שזה יהיה כמו שצריך. גיליתי שאני לפעמים כל כך משתדלת לא לחבר בין הנקודות שגם כשהצורה שמתגבשת ביניהן מקבלת פינות ונדפקת לי בפרצוף, אני לפעמים עדיין מעדיפה שלא לחבר אותן.
לא, זה לא כי פיתחתי מנטליות של בת יענה, ממש לא זה כי מצאתי יותר מקום גם לצורות שונות של אנשים שונים ולפעמים הן קצת דוחפות ומכאיבות כי המרחב שמותיר להן מקום נשאר אותו מרחב. ככה זה עם נקודות עם ערך נומינאלי ולא ערך ריאלי. היה הרבה יותר קל לנסות ולהצמיד את התחושות למצב נתון, אבל לתחושות יש מיליון הגדרות ובתוך כל זה אתה מנסה להקשיב למוסיקה שלך, לדרך שלך ולפעמים אתה ממשיך הלאה בעוד צורות שונות מתפקעות כמו בועות סבון צבעוניות. השאלה היא אם אתה משפשף את העיניים ומטשטש את הראיה או פשוט שם משקפת וממשיך הלאה. זו כנראה שאלה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה