חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה