מילים - כתיבה. פוסט מהסוג האישי ביותר

השבוע אמא שלי הקריאה לי שיר שכתבתי ב- 1995, כתבתי לה מכתב והוספתי את השיר. כשאמא שלי הקריאה אותו לא זכרתי אותו, אבל מאז שהיא הקריאה לי אותו הוא מתנגן בי. שיר כאב, קצת תמים, שיר שמתאים לורתר הצעיר. קצת אגואיסטי אולי, מגיע קצת מתקופה של מחשבות רומנטיות בעיקרן. מחבר בין הטבע ובין תחושות אנושיות, מגיע מהזמן שניטשה היה הפילוסוף המועדף עלי. ההקדמה מלמדת שזו היתה התקופה בה שיחקתי עם המחשבה להוציא לאור את שיריי. כתבתי שירים מתחילת גיל ההתבגרות, אולי אפילו לפני. כתבתי שיר בכל פעם שהתלהבתי מילד ושיחקתי במחשבות התאהבות. כתבתי שירים, במקום יומן, שליוו את האהבה הראשונה והגדולה שלי. כתבתי על חיי ועל זכרונות ילדות, כתבתי שירים על הכל. ולמרות שעבר זמן רב מאז שכתבתי או מאז ששזפה עיני את הטקסט, ישנם שירים שמלווים אותי עדיין.

לא כתבתי שירים בערך מאז שהתחתנתי, הרגל של שנים שנקטע, תחביב אמיתי שנזנח ולא עוד. אפילו לא שיר אחד, לא מצאתי עצמי ולו פעם אחת מתחילה שיר, כותבת שורה. מה שהיה חלק קבוע בחיי נעלם ואף לא חשתי בחסרונו. לקח לי זמן להבין שלכתיבת השירים היה כנראה תפקיד בחיי ולכן נזנחה השירה כאבן שאין בה הופכין. שהשירים שלי היו טיפול עצמי, ההתמודדות שלי עם כל מה שקורה. לו הייתי משתעבדת ליומן הייתי נכנסת לטריפ אגואיסטי מאמלל, כתיבה יומיומית היתה מדכאת אותי. השירים הכניסו מצבים מדכאים לתבניות אסטטיות, מלל של שעות למספר מצומצם של שורות. השירים היו הגבול שאני שירטטתי לעצמי כשהחיים היו פוגעים מדי מלהכיל.

לפני החתונה הלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיי, לדבר על חיי הקודמים. לסגור פרק אחד לפני פתיחת החדש. אמנם הפרק החדש כבר היה די ישן אבל יש בחתונה עצמה, איזושהיא סימבוליות זו הסיבה שבגללה החלטנו שאת החתונה האזרחית אנחנו עושים לבד ובלי עדים, משהו של שניים. הטיפול שלי נועד לעגן את היותינו שניים במעמד ולא מלווים בשדים אימתניים מהעבר. זה לא משהו שהייתי עושה לולא היה טריגר שחייב אותי לתפוס פרספקטיבה ואיזה מזל שהיה טריגר ושמצאתי את המטפלת הנכונה ויצרנו את הקשר המתאים והשכלנו לרפא מהר. היה תקתוק יסודי, כמעט יקי, בשליפת הנושאים, ניעורם וקיפולם מחדש בארגזים. היו כאלה שנאלצנו להעביר יד מיישרת יותר מפעם אחת, היו כאלה שנראו כל כך מאיימים ביושבם כמו הרי ענק בחיי הישנים, אך למרות כבודתם הנראית הם היו קלים לניעור, סידור וקיפול. כאילו רק חיכו לרגע שמישהו יצמצם אותם. ויחד עם הקיפול, התקפל לו גם הצורך בכתיבת שירים. 

אז התפניתי לכתיבה אקדמית וכתיבות נוספות, פוליטיות בעיקרן - מאמרים, נאומים, ניירות עמדה, מכתבים. בעבודה - האחרונים ובבית - הראשונים ולא נותר עוד מקום לכתיבה אחרת. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו עצמן בעיקר בסיפורים שבעל פה ואחר כך בסיפורים קטנים שבכתב. ועכשיו יש לי בלוג ואני כותבת. והמילים כל כך חסרו לי והן זורמות בשפע שכזה שאני צריכה לעצור את עצמי כי יש לי זמן ולמילים טוב כשיש להן זמן.