עד לפני עשר שנים, כאשר במצבים מסויימים הייתי צריכה להציג את עצמי בצורה מפורטת, הייתי זוכה בסיום למבט משתאה נוסח "איך הספקת לעשות את כל זה?!" שום דבר ממה שעשיתי לא נראה לי חריג במיוחד, תמיד הייתי אדם עם המון אנרגיות. בתקופת ההורות הראשונה, מרבית השיחות עם אימהות שנשארו בבית לאחר חופשת הלידה, מלבד שיחות השויץ על התקדמות הילד וכולי, היו שיחות ענפות על איך למצוא זמן לקפל כביסה או לנקות את הבית. למרות שההורות לבכורי הרגישה בלתי אפשרית לעיתים והרגשתי כטובעת שאין לה מציל, הצלחתי תמיד למצוא זמן לכל המטלות וכל הטריקים נוסח "לא להכניס עוד מכונת כביסה לפני שהקודמת מקופלת" וכיו"ב נראו לי לא רלוונטיים בעליל. אף פעם לא סבלתי ממחסור באנרגיה, להפך הבדיחות עלי פעמים רבות הן ביחס אלי כמקור אנרגיה חלופי.
עם חלוף השנים, שכלול הכשרונות ומציאת הזמנים לכל דבר שיש לעשות, התחוור לי משהו חריף הרבה יותר - עודף האנרגיה שלי גרם לי לקחת יותר ויותר מטלות בחיי הבית עד שהפכתי לעקרת בית מושלמת. אז מחד בוודאי שאני נהנית מזה שאני מצליחה לעשות את כל מה שאני מסמנת לעצמי ומאידך מצאתי את עצמי מממשת הלכה למעשה את הקיבוע המגדרי הבעייתי מכל. מירכזתי את עצמי בתוך הסדין האדום מול שור הפמיניזם המודרני. והבעיה הגדולה מכולן היא שעל ילדים מה שעובד הכי טוב זו דוגמא אישית, הרבה יותר מכל מלל שיש. נכנסתי ללחץ קל שמה שהילדים שלנו יבינו מכל הניסיון הזה שלנו הוא שנשים לא עובדות וגברים הם המפרנסים, המין החלש והיפה מול המין החזק. אבל מה לעשות? בהינתן הבחירה להישאר בבית לא נותר אלא לתת לזה דגשים בחי היומיום ולדבר על זה. אז כמובן שמאז ומעולם ניכסתי לעצמי תכונות "גבריות" - אני יודעת לטפל ברכב, להחליף נורות, לעשות תיקוני חשמל ואינסטלציה פשוטים, לסחוב, להבריג, לקדוח וכן הלאה מטלות. כך הצלחתי למנוע מצב בו יש דברים שהם גבריים ויש דברים נשיים. אחר כך דיברתי על בחירה ועל דיכוי והסברתי שהבחירה שלי היא אישית והייתה כרוכה בויתורים לטובת דבר שנתפס בעיני כחשוב יותר. מה שיצא זה שבכורי בתקופה מסויימת נהג לציין שאמא הייתה יכולה ללמד באוניברסיטה אבל היא בחרה בחינוך ביתי. שזה טוב ויפה אבל קצת מפספס את הנקודה.
לקח לי זמן להבין שזו לא הדרך ושאם פשוט לא נכניס את כל הכלים וההגדרות האלה הביתה, אלא נפעל כפרטים, כבני אדם שלמים בלי שום קשר למגדר שלנו הנושא יוטמע בצורה הטובה ביותר בלי ליצור דיסוננסים, לא מגדריים ולא אחרים. אז בהסתכנות בלהישמע רוחנית, למרות שאין דבר רחוק ממני, הרי שישנם שני דברים שהבנתי: האחד - שכל אדם יכול להגיע רחוק ולכל אחד יש את זכות הבחירה להחליט לעצמו והמרחק שהוא עובר הוא למעשה סך הבחירות בשילוב נסיבתי. והשני - כל אדם יש בו את התכונות המגדירות שלו וכל אחד עושה כמיטב יכולתו. כך אני חיה את חיי, כך אני מאחלת לילדיי לחיות. אצלי זה המפתח לאורח חיי, גם בזוגיות - מי שמכיר אותנו יודע שבנזוגי ואני כל כך שונים בתחום האנרגיה, כמו הארנב של דורסל (אין להתייחס למותג הנקוב כמומלץ) כשהוא פוגש את ישנוני (כן, הדרדס). בנזוגי הביא את המנוחה כאורח חיים לדרגת אומנות צרופה. כמה שאנו דומים בנושאים אחרים (לא, לא רק בתפיסה הצינית של קיום אנושי), כך אנו רחוקים בנושא פעילות כמזרח ומערב. זה מרים גבות רבות, אבל לי זה נראה הכי טבעי. הוא אמנם מביא עימו הרבה מנוחה, אך יחד עם זה הוא תורם איזון, סבלנות, אהבה, חכמה והרבה כישרונות אחרים וביחד זה פועל. כל אחד עושה כמיטב יכולתו והיחד מביא לתיאום והתקדמות.
מאז שהפנמתי, אני מנסה להעביר את זה לילדיי וזה תהליך איטי. אבל הוא מביא עימו נזק היקפי מבורך כמו הורדת לחץ סמוי, שנכח מבלי שידענו, על הישגיות. כמו ניצני הבנה של המושג אחריות אישית. כמו שינוי איטי בצורת ההתבטאות וריכוך התגובה. הבחירה בחינוך ביתי מחייבת אותי פעמים רבות להסתכל ולבחון ולהשיל מעלי את המערכת שכבלה אותי שנים רבות לתוך תבניות והתבניות הללו יצרו דיסוננס בתוכי בין מה שהאמנתי בו ומה שתוכנתתי לעשות או הדרך בה למדתי להתנהג. תמונת המראה שמציגים לי ילדי בסוף כל יום הפכה למצפן שלי ולבחינה מתמדת של מה שעושה אותנו בני אדם.
טוב, שפכתי קצת חומר גולמי ולא מעובד, מניחה שעוד אחזור לכל מיני נקודות שהעליתי היום. אבל עכשיו יש לי סידורים לעשות וכבר ממש מאוחר ובתוך הסלון מתחילה שוב מהומה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה