חפש בבלוג זה

יום שישי, 20 בספטמבר 2013

פוסט מאמסטרדם

פוסט מאמסטרדם הייתי חייבת. אם לא הייתי כותבת זה היה שובר את כל האמינות שבניתי, לא? ואיך הייתי יכולה שלא לספק לעולם הרחב והמצפה בקוצר רוח את מילותי להיום? הבעיה העיקרית בסיפור הזה, היא הכתיבה על הסלולארי. מאוד לא נוח ומסרס. אבל ננסה. 

יצאנו אתמול מהבית, הילדים נפרדו בשיוויון נפש מעורר השתאות וכבוד. בדרך לשדה הזלתי דמעה. כנראה שהייתי צריכה טקס מעבר קל. לא התייפחות קורעת לב, אלא דמעות שקטות, בודדות ומעורבות - עצב, חשש, התרגשות ואפילו שמחה.


שדה תעופה כשאתה טס במחלקה ראשונה הוא נטול חיכיון ומנהלה, תוך 5 דקות סיימנו ביטחון ו- check in. בארץ המובטחת היא הדיוטי פרי אנחנו לא מהמתלהבים - אלכוהול וטבק ונגמרו העניינים. בשעה שנפניתי להתמכרות שלי, היא קפה ברד, איתמר קצת בדק אלקטרוניקה. התיישבנו, פגשנו חבר ותיק, כזה שכיף לפגוש ומרגיש הכי נוח. הצטלבות שכזו בטרמינל. הגענו אחרונים לטיסה. לדיילת קראו קרן הגר, היא התרגשה מהבדל האות היחידה לאורך כל הטיסה, מה רבה היתה שמחתה שגילתה שגם אני הייתי דיילת. משעשע.

וינה, אמסטרדם וכל שניה במטוס שוברת שיאים במרחק הפיזי ביני ובין הילדים. תחושה מוזרה שמקננת בי, מודעת ונחבאת ולגמרי לא משתלטת.


הטיסה מוינה לאמסטרדם כבר מתנהלת בחשיכה. ירח עגול ומלא ולבן מלווה את דרכנו, משתנה בין עננים, ופתאום כוכב נופל ונכבה לאורו של ירח. אולי קיבלתי משאלה. כך או אחרת אני בפעם הראשונה מזה עשר שנים בחופשה זוגית, כמה מוזר ומשחרר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה