הקטע הזה של סיכומים שנתיים, ברכות חגיגיות והבטחות סתומות עולה לי על העצבים. האמת שהסטייל הזה של פוליאנה הוא לא בעייתי מבחינתי כי אני באמת משתדלת תמיד להיות חיובית וברור לי שזה עשוי לעלות על העצבים. אבל ברגע שזה מתחיל להיות קולקטיבי וגם לחלוטין לא מחייב, אני מתקוממת. אז נכון, אפשר לטעון נגדי שאני מהסוג המתמרד וזה תיוג שהולך איתי שנים, אבל come on פה זה מצב אובייקטיבי שיש להתמרד נגדו.
אז נתחיל בסיכומים שנתיים שאיכשהו תמיד נראים לי ורודים מדי ולא משקפים שום מציאות, אלא אם כן זו אני שחיה חייים אלטרנטיביים ואני לא מודעת אליהם. למשל המחשבה המפוצצת שיאיר לפיד בכלל מועמד לאיש השנה. אי אפשר לנתק את ההצלחה הבאמת היסטרית שלו בבחירות מההתנהלות שלו אחרי. ההצלחה שלו בבחירות לא יכולה להפוך אותו לאיש השנה היא יכולה להפוך את המהלך שלו למוצלח, היא יכולה לתת לו נקודות קרדיט בפוליטיקה ואפשר גם להגיד את זה בקול היא מעידה על טמטומו של מרבית הציבור שבחר בו (כן - המטומטם השמאלני שלא הבין שיאיר לפיד הוא איש ימין מובהק, האנשים שחשבו שזה שאדם כותב בעיתון או מנחה את אולפן שישי זה אינדיקציה ליכולות פוליטיות, מי שחשב שלפיד הוא התשובה למחנה החרדי וקיבל בהפוכה מנהלת דת ותקציבי ענק להתנחלויות, מי שחשבה שהוא שרמנטי ומי שחשב ששווה לתת לו סיכוי כי אין במי לבחור וגם כל אלה שפשוט אין להם בעיה עם להיות באמצע על כל דבר). מאז שהוא נבחר מה הוא עשה כדי להיות איש השנה? שטויות וספינים. שום פוליטיקה חדשה, רק גזירות, אטימות וזחיחות. אז תאמרו אבל סיכומים שנתיים הם פופוליסטיים ולא ניתוח מעמיק וזה נכון וזה עוד יותר מעלה לי את הסעיף...מי צריך את זה בכלל?
ואז מגיעות הברכות החגיגיות, עכשיו זה לא שזה לא יפה זה באמת יפה אבל זה גם מעיק. כיף לקבל ברכות של שנה טובה מאנשים שאתה בקשר איתם אבל לקבל ברכה מהשליח שפעם הביא לך פיצה זה כבר מוגזם ואף פוגע בפרטיות. מעבר לזה שיש אנשים שהברכות שלהם מעידות על ניתוק מוחלט מהחיים. זה שהוריד סטירה לאישה בתור בסופר כי העגלה שלה התנגשה בו, דקה אחרי זה העלה פוסט של שנה טובה לבבי ודביק ואז צילצל לחברה שלו לספר שהוא מצא תמונה מדליקה של תפוח עם דבש ושתיכנס לפרופיל שלו ותראה. סיפור אמיתי ולמען האמת די מלחיץ אם חושבים על זה. או השוטר שחמס זכויותיו של מפגין באלימות ואז מאחל לכולם שנה של שקט. או יאיר לפיד שמבטיח לכולם שיהיה טוב ושוכח את כל אלה שבקושי גרדו את החג הזה בזמן שהוא לוגם לו מהקוניאק שמחירו הוזל במאות אחוזים וכותב ברכה אטומה על קיר הפייסבוק שלו כי זה משאיר אותו עם היד על הדופק. כמה אנחנו אוהבים לשקר לעצמנו.
וזה מביא אותי להבטחות סתומות שגם מתקשר לנושא הברכות והעיוורון האישי שלנו וגם לבחירות המתקרבות. אני מבלה זמן רב בדרכים וחולפת על המון שלטי בחירות והדבר היחיד שאני רואה, למעט מקרים בודדים (ולא, אני לא אכתוב שוב על ניצן הורביץ למרות שאני לגמרי בעדו), זה משפטים סתומים שאומרים בערך כלום. סלוגנים מרוקנים מתוכן עם תמונות של פוטושופ לא מקצועי. תילי תילים של תובנות אפשר ללמוד מזה ואף אחת לא ממש מחמיאה. לפעמים זה מרגיש כאילו אוסף של אופורטוניסטים מנסים להיבחר לרשויות המקומיות ובונים על זה שהציבור די טיפש וחלול ולא ממש מתעניין. (נקודה למחשבה: אולי באמת מגיע פוסט לנושא הבחירות המקומיות). אבל איך זה יכול להיות רשימות ומתמודדים מבזבזים מאות אלפי שקלים עד כמה מיליונים על קמפיינים וכל מה שיש להם להגיד זה כלום. ניקח את "חינוך במקום הראשון" כמשל - מה לעזאזל הסיסמא המפגרת הזו אומרת? איך זה יקרה? באיזה מקום החינוך עכשיו? במקום הראשון מאיזו בחינה? מה אני צריכה להבין מזה? כל כך הרבה דברים ריקים מתוכן שניתן להסיק מכך שהם מבוססים על רעיון הטמטום הקולקטיבי ומכירת השקרים העצמיים.
די מדכא אם תשאלו אותי, אבל שמתי לב שדי הארכתי עד עכשיו והבטחתי שאני לא אעשה את זה. כמה מעגלי הפוסט הזה שגם מתחיל בהבבטחות וגם נגמר בהטחות, אבל הוא לא ממש מבטיח או עומד בהבטחותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה