מהות הורית

יום הולדת וראש השנה עברו חלפו והיו נחמדים מאוד אלי - סיכום קצר וממצה במקום שאלאה אתכם בפרטים שאולי יהיו מצחיקים בדרך כלשהי, בטח יהיו ציניים ובאמת לא יוסיפו דבר. אבל בחושבי הבוקר על ארוחת הבוקר לילדים (ודרך אגב חוץ מהבכור שישב וקרא משמונה בבוקר כולנו קמנו ב- 10 (!) למעט הבנזוג שעדיין ישן אבל הוא גם עבד עד הבוקר- הידד!), אז בחושבי לקראת צהריים על ארוחת הבוקר, הגעתי שוב למסקנה שהייתי רוצה שהתזונה אצלנו בבית תשתנה. יותר מדי פחמימות זו הבעיה העיקרית עם הבכור, אבל זה גורף לגבי כל שלושת הילדים. אז קצת רקע - הבכור אוכל מלפפונים ותפוחים מהצומח וכל שאר התזונה שלו היא אמנם ביתית ולא מעובדת אבל גם לא מגוונת (לשמחתי לאחרונה הוא הוסיף קציצות מבושלות ועוף בתנור לרפרטואר אבל הרשימה כוללת בעיקר שניצלים, המבורגרים, שניצלוני טבעול, פיצה, פיתות עם חומוס, סנדוויץ עם חמאת בוטנים וספגטי). המרכזית אוהבת בעיקר סלט, ירקות, פירות, מרק (עד עכשיו נשמע טוב), פחמימות ומתוקים וגם שניצלים אבל ממש דקים (כבר נשמע פחות טוב) והקטן אוהב מתוקים בעיקר אבל גם יסכים למרק, עדשים, אפונה ומרבית סוגי הבשר. בקיצור הם די מקובעים על האוכל שלהם ולא ממש פתוחים לדברים חדשים. את התזונה שלי אני בהחלט שיניתי לאחרונה - הוספתי שייקים, הרחבתי את מנעד הסלטים, הורדתי הרבה פחמימות והשארתי את הבשר. והבנזוג - אוכל הכל - לא נרשמות בעיות או תלונות מצד הכותבת.

אז זה לא פוסט שידון במעבר לצמחונות או טבעונות ולכן מי שקיווה שאפשר יהיה לדון בנושא יש לו שתי אפשרויות לוותר מראש על הקריאה או לקרוא אבל לוותר מראש על ניסיונות השכנוע.

אז מה הבעיה מבחינתי? אטרף הפחמימות והקושי בפתיחות לטעמים חדשים ואולי בעצם גם הפינוק האמיתי של לאכול רק מה שאני אוהב תמיד ולא גם מה שאני ממש בסדר איתו. אז אני מכינה המון דברים ולאט לאט אני גם מצליחה לגרום להם לטעום, אבל מה שווה הטעימה אם היא נגמרת בלא כלום? אני מודעת לגישות השונות ואני יודעת שאני בהחלט יכולה להחליט שאין בבית את מה שאני לא רוצה שיהיה ושאני יכולה להכין ארוחה, להגיד לילדים זה מה שיש, להבין שיש סיכוי שהם ישבתו רעב ולהיות מוכנה לזה עד שהרעב ישבור אותם והם יאכלו הכל. זו בהחלט אפשרות אבל בעיני היא מעט אלימה. כן, כן אני יודעת ואתם לא צריכים לומר לי שהורה צריך לראות את התמונה הכללית ולכן אם יש ערך שהוא חשוב בעיניו זה גדול יותר מלכבד את רצונם של הילדים ואם יש משהו אני יודעת שיהיה טוב עבורם אז אני צריכה ללכת עליו, על אפם ועל חמתם של הילדים כי אני עושה את זה לטובתם ולכן אני צריכה ללכת בדרך שלי ושהם ייתיישרו עליה. כל זה טוב ויפה אבל זה לא מתיישב עם תפיסת ההורות שלי.

לא מתיישב איתי לשבור את הילד בגיל חצי שנה כדי שהוא יישן לילה מלא במיטה שלו ולא משנה איך תיקרא השיטה הזו וכל ההסברים על כמה זה חשוב, זה לא נראה לי נכון. לא נראה לי נכון שכשילד רוצה את קרבת ההורה בלילה, ההורה ירחיק אותו. לא נראה לי שלצעוק על ילד אבל לצפות ממנו שלא זה הגיוני ואותו דבר על שקרים (שלא לדבר על זה שילד נכנס לדיסוננס כשהורה מסביר לו את ההבדל בין שקר לשקר לבן ואחר כך מצפים ממנו שלא ישקר). לא מתיישבת לי שיטת העונשים או שיטת ה"להכריח". ואני יכולה למנות פה עוד הרבה דברים שלא מסתדרים לי. אחותי קוראת לזה "הורות מרצה", הווי אומר כשהורה עושה הכל כדי לרצות את הילד שלו. אני מבינה על מה היא מדברת, אבל אני לא מסכימה. תסתכלו על מערכות היחסים שלכם בחיים ותראו כמה אתם מתנהגים אחרת עם מבוגרים, אפילו זרים מוחלטים ואיך אנחנו כהורים מתנהגים לילדים. וזו דואליות שאותי מטריפה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להיות בני אדם וצריכים לראות בהורה גם אדם, זה מהווה בסיס גם לקשר שלנו כהורים לילדים כשהילדים שלנו מבוגרים, ועם יד הלב יש לנו עם הילדים מערכת יחסים ארוכה יותר כשהם מבוגרים מאשר כשהם ילדים (בהנחה שנאריך ימים כמובן). ואחר כך מתפלאים למה מרבית הילדים הגדולים מסננים את ההורים שלהם או עונים בחוסר רצון או מספרים לאחרים שההורים שלהם הם אחלה אבל... 

אני מוצאת את דרכי לאט, ואני בטח לא אבנה אידיאולוגיה שלמה שתסחוף רבים, אני גם לא רוצה. אבל אני באמת ובתמים לא מאמינה בשבירת הילד כדי שיתיישר איתנו ויתאים לנו כמו כפפה ליד. אני מאמינה בלתת לו מקום ולשמש לו דוגמא ולהעניק לו בחירה, בתוך גבולות כמובן אבל גבולות שההסבר שלהם הוא הגיוני גם בעיננו כמבוגרים ולא בגלל שכך ראוי או רצוי אלא כי זה הגיוני ואנחנו שלמים עם זה. אם אנחנו נראה את ההגיון גם הם יגדלו לתוך זה ויבינו ויפנימו ויגדלו להיות בני אדם. וכך גם בנושא האוכל - אני משמשת דוגמא, אני כל הזמן מציעה, אני מדברת ומסבירה, הדבר היחיד שקשה לי זה שאין לי כבר סבלנות לראות את זה קורה ולכן אני נעזרת במנוע סבלנות חיצוני שעדיין מעניק לי כוחות ומאמינה באמת ובתמים שהדברים יעברו ויסתדרו. זו לא הורות מרצה, אני מחפשת לה שם. זו לא הורות בלי גבולות אבל זאת הורות שמאוד מנסה לראות את הילד כאדם בפני עצמו שתהליך הלמידה שלו הוא מתמשך ומגיע מהלב ולא מגיע כדפוסים שהוטוו מראש מחוסר ברירה אלא מבחירה ותהליך הבחירה הוא איטי ודורש מיומנות ולמידה. אני לא יודעת כרגע, אני לא רוצה להתיש. יוצאת לטייל עם הילדים, הבנזוג נשאר לעבוד. חג שמח!