חרדות. זה נושא הפוסט של היום. מדהים עד כמה ההורות מביאה עימה חרדות, גם אם אינך חרדתי במובן האבחנתי - הרי כולנו יודעים עד כמה רחב המנעד. זה מתחיל בהיריון וכמובן שזה מוקצן יותר בהיריון הראשון, עםכל הבדיקות ואחר כך עם המעקב אחר תנועות ("אני לא בטוחה שהרגשתי אותו כבר שעה" וכיוצא באלה), זה ממשיך אחרי הלידה עם הבדיקות התכופות שהילד עדיין ישן, ואחר כך האוכל וההתפתחות והסוגיות השונות שנלוות לגידול ילדים. וזה שם. כל הזמן מהרגע שהבאת ילד לעולם, אתה על מנעד החרדתיות לא משנה עד כמה אתה cool מהצד.
אז מצד אחד אתה הופך לחרדתי בכל מה שקשור לילדים ומצד שני ההורות היא מעין קורס מורחב להתמודדות עם חרדות. ראשית, אתה מנסה להתמודד על ידי ניסיונות ראציונאליים להצדקה או להרגעה של החרדות הקיימות שזה כבר טוב. אבל יתרה, אין לך ברירה להפגין אומץ עילאי בבואך לתת דוגמא לילדים כדי שהם לא יפתחו פוביות מיותרות. אני למשל סבלתי מפוביה קלה (לא אבחנה מדוייקת) מפרפרים, כן קראתם נכון. ולא סתם - בעיקר הפרפרים היפים, כן כן אלה שחיים בערך יום אחד ולא עושים כלום חוץ למצוץ צוף ולתת השראה לאמנים למינהם. אז אלה, התמימים למראה היו מקור לסיוטים נוסח 1984 לאורוול. ואז נולד הבכור ולך תתנהג כמי שקפאו השד ליד ילד בגלל פרפר, כל האמינות שלך הולכת פארש. כי אם אתה מפחד מפרפרים אז איך אתה יכול לתת עצות על שדים ומפלצות? איפה הסמכות ההורית שלך אם אתה רועד כמו עלה נידף מול אחד היצורים השבריריים וחסרי האונים בטבע (אני עוד לא שמעתי על פרפר תקיפה)?אז לא נותרה ברירה והיום אני כבר מסוגלת להסתכל לפרפר בעיניים (למרות הפרפרים בבטן שעוד לא ממש נרגעו, רוצה לומר שומרת על פאסון למראית עין ועדיין צריכה לעבוד על עצמי).
אבל עזבו פרפרים - מה עם העובדה שאם במקרה, נכנס ג'וק הביתה? איזו אמא אהיה אם אקפוץ על הספה יחד עם הילדים המבועתים ונחכה ללא אוכל, שתיה או מנוחה עד שההייטקיסט יחזור בלילה הביתה ויפתור בגבורה את הסוגייה. בקיצור ההורות היא בהחלט התשובה להתמודדות עם פוביות, אך אין לראות בהתמודדות מול פוביות סיבה הגיונית לעשיית ילדים - רק למען הסר כל ספק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה