זה לא יהיה פשוט, אני יודעת שאני נכנסת עכשיו לאזור הדימדומים, ברור לי שזה הזמן לעצור, זה לא הזמן להתעלם מתמרורים ומקולות האזעקה העולים ויורדים. אבל כבר מאוחר מדי בשבילי וכולנו ידענו שזו רק שאלה של זמן ושבסוף לא אתאפק ואכנס לשדה המוקשים הזה בחיוך זחוח. אבל בינינו אם לא נצחק על עצמנו אז על מי? להגנתי אציין שאני אוהבת את המשפחה שלי ואני חושבת שכל אדם במשפחה שלי (קרבת דם, אני מבקשת) הוא מקסים, מה שעושה אותנו על סף נפיצות זה הביחד.
ביחד של משפחה זה משהו שנבנה, אני יודעת שאני מאוד מתאמצת על הביחד הזה במשפחה שלי, זו הגרעינית שאני ובנזוגי בונים, אנחנו המון ביחד והילדים תמיד יודעים שנהיה שם בשבילם, אנחנו עושים הכל כדי לא לקחת כמובן מאליו לא את הזוגיות ולא את המשפחתיות. לאהוב, להקשיב, לקבל, לתת ולהיות חבר. אני גם יודעת המאמץ האישי שלי להשקיע במשפחה המורחבת משני הצדדים הוא משהו שהילדים מבינים ועוד ילמדו להעריך.
במשפחה המורחבת שלי היו כל מיני זמנים. אני יודעת שעוד בגרמניה משפחה היתה משפחה. לאופה (סבא בגרמנית) שלי היו 3 אחים ואמא שלהם שלטה בהם ובילדיהם ביד רמה - גם אצלה המשפחה היתה מעל לכל. ארבעת הבנים (סבא שלי ואחיו) היו אצלה כל הזמן, ולמרות המריבות הקטנות הם היו אחים וחברים וגם הילדים שלהם גדלו יחד והיו בני דודים וחברים. לא משפחה - ממש שבט כולל הגאווה השבטית והגינונים השבטיים אולי רק בלי מדורה אמיתית. בכל זאת מדורה ויקים זה לא ממש הולך ביחד - זה מלכלך ולא מסודר.
המון שנים עברו מאז ובתווך החיים. והנה הגענו להיום - לי יש אמא בת תכף 75 שהתחתנה לפני 4 שנים (אשכרה ברבנות - לא שאלו אותי), חיה באושר עם בעלה השני (באמת היא/הם ממש מאושרים). בדיוק מכרו את הדירה שלה ועברו לבית ענק משלהם, רחוק מכולנו, שני אנשים מתבגרים בבית של משפחה עם ילדים בני עשרה. מערכת היחסים בין אחיותי ואני ובין בן הזוג אינה ממש טובה, היא שואבת את עקרונותיה בעיקר מימי המלחמה הקרה. הסיבות שונות ומגוונות ואין שום סיבה לכתוב אותן כאן, מה גם שיש להכיר בעובדה שהאמת מחד וודאי אינה דרה בכפיפה אחת עם פרשנותי ומאידך היא כן. כך או אחרת, לו ולי היסטוריה ארוכה (הוא ואמי ניהלו מערכת יחסים של יחד ולחוד מאז שאני בערך בת 17) - לרוב משני צדי המתרס, ואם תוסיפו לזה שהוא איש ימין ניצי במיוחד (יש משהו יותר מנץ על הסקאלה? כי אם כן אז גם טוב) ואני מאז ומתמיד הייתי שמאלנית חתרנית ותקבלו תמונה די ברורה לדיס-קומוניקציה הבסיסית בה אנחנו מצויים. אז אנחנו משתדלים למענה, והוא אפילו צוחק מבדיחותיי לפעמים, שזו בהחלט תכונה שיש להעריך, אבל בינינו בכל שיחת טלפון שלנו נראה כי שנינו ממהרים לסמן וי על כללי הנימוס ומהר לסיים את השיחה. וזה רק צד אחד, אבל רק הוא רלוונטי למפגש של היום.
אם תקחו בחשבון שהאירוע המדובר היה חנוכת הבית החדש (וכבר יכולתם להסיק שיש כאלה ביננו שמערערים על ההגיון בעיסקה הזו) והוזמנו הבנות שלה והילדים שלו (שהקשר בין הצדדים הוא מקרי ביותר ואך ורק מנישואים). והגענו כולנו, כולל אחות הדתיה עם בנותיה הנשואות ובני ביתן ובניה הצעירים ושלפחות בצד שלנו אפילו לא ידענו שמגיע גם הצד שלו ושכנראה אנחנו לא משפחה הדוקה במיוחד בביחד הכללי אלא רק בביחד הקטן והתכנסנו בסוכה וסלון, בלי מזגן והיו הרבה התחכחויות, אז אם תקחו בחשבון את כל זה, הרי שבטח כבר הבנתם שזה בערך כמו לשבת על חבית נפץ ולשחק בזיקוקים. כן, כאלה אנחנו - אוהבים להסתכל לסכנה בעיניים ולקוות שהפעם היא תהיה סבלנית. ותמיד זה מדהים אותי מחדש כמה הכל מלא בתמרורי אזהרה - פוליטיקה, דת, חגים קודמים, העלבויות ישנות, תקריות, לפעמים אפילו מזג האויר יכולים להיות מלכודת.
צחוק בצד, זה יפה שכולם מנסים גם אם זה נראה מלאכותי, לפעמים ההגעה בלבד מסמנת את התקווה לעתיד ואת הנכונות ואלה בהחלט חשובים. לפעמים עצם העובדה שכולם שם מציינת שיש עתיד (שוב, לא המפלגה, כבר סיכמנו ששם אין) ושלמרות שההחלטה להגיע היא לפעמים רק בגלל שיקולים קרים היא גם מעידה על היכולת ללקק את הפצעים. כשאני מסתכל מהצד על הסיטואציה בכללי היא בכל זאת, למרות התקווה, עושה לי קצת רע ולכן אני מחלקת אירועים משפחתיים למקטעים קטנים. אני מוצאת זמן לבד עם אמא שלי והאחיות שלי ובשאיפה גם עם האחיינים ועם כל אחד אני אמצא את עצמי צוחקת. כי כאלה הם, כפרטים כל אחד הוא כיף בפני עצמו שלא לא לדבר על העובדה שהוא יצור תבוני ומתפקד, זה רק הביחד הענק הוא שיוצר את חוסר התפקוד. כי למעשה הביחד המורחב הזה הוא לא תמיד מתאים וכשמקדשים אותו יתר על המידה פורמים לפעמים חלק מהתפרים הקטנים, הבעיה היא שכשהם נפרמים- ל"ביחד הקדוש" כבר אין רשתות הגנה.
כשאני מסתכלת על המשפחה הגדולה שלי, אני יודעת שהטקסיות הורגת אותנו. שתמונות הוליוודיות מתקתקות וורדרדות של דימויים משפחתיים וחוסר היכולת שלנו לשחזר אותן במציאות הן הגורם הקטלני מספר אחד למות החדווה באירועים משפחתיים. זה בסדר שפרק ב' מאוחר לא יכלול אימוץ ילדים פורמאלי או לא פורמאלי ויאפשר חיים מקבילים ולא משותפים. זה בסדר לחלק אירועים למקטעים עם מוזמנים שונים וזה בסדר לדבר על זה. אבל אי אפשר להתאים את החיים המשפחתיים לפסקול הוליוודי. בתוך האישי והאמיתי יש המון חלקים לא נוצצים, הם מחכים שיחבקו אותם ואנחנו מטאטאים אותם מתחת לשטיח ולא שמים לב שהם מערערים את היסודות. המציאות האלטרנטיבית שנבנית כך דומה לאמת הסובייקטיבית שאנו מספרים לעצמנו.היא אף פעם לא תהיה האמת באמת. הייתי רוצה שמשפחה תהיה המקום בו כל אחד רואה את האמת של השני, אבל לרוע המזל כדי לראות את האמת של השני אנחנו כנראה צריכים לקרוע קצת נתחים מהסיפור שהמצאנו לעצמנו ודווקא אז אנחנו מתבצרים יותר באמת שלנו.
לקח לי המון זמן להבין את זה, הייתי מוכרחה להבין כדי לא לחזור על טעויות גם עם המשפחה שלי. אני מנסה לבנות את הדברים אחרת אצלנו ובטח עושה טעויות אחרות. אני רואה את אחיותיי הגדולות ואת התיקונים שכל אחת מהן מנסה לעשות ואני יודעת שבדור שלנו המשפחה כבר קצת אחרת. ואני גם יודעת שאנו בונות חברות אמיצה ונאמנות ורואה עד כמה נכון שמתוך הסדקים גם בוקע האור.
אז איך היה המפגש? הגיעו כל מי שהגיעו, נושאים בעייתיים לא הועלו, כולם היו מנומסים ולא קרה שום דבר מיוחד שהצדיק את שבירת הכללים. בקיצור אירוע ללא תקלות, אבל אני מניחה שעם הרבה אנחות קטנות ושקטות שרק פולניות אמיתיות שומעות. מי שהיה רואה אותנו מהצד היה בטוח שבתכל'ס אנחנו ממש בסדר. מגרד לי נורא לכתוב פרשנות יותר חריפה, אך זו תהיה מלווה בחשיפה שתוביל לנידויי מהמשפחה וגם ככה אני על סף חציית הקווים - אז עמכם הסליחה.
טוב ברור שזה לא הסוף, ואם היה פרולוג גם תור האפילוג בוא יבוא, אני מהמרת על מחר
ביחד של משפחה זה משהו שנבנה, אני יודעת שאני מאוד מתאמצת על הביחד הזה במשפחה שלי, זו הגרעינית שאני ובנזוגי בונים, אנחנו המון ביחד והילדים תמיד יודעים שנהיה שם בשבילם, אנחנו עושים הכל כדי לא לקחת כמובן מאליו לא את הזוגיות ולא את המשפחתיות. לאהוב, להקשיב, לקבל, לתת ולהיות חבר. אני גם יודעת המאמץ האישי שלי להשקיע במשפחה המורחבת משני הצדדים הוא משהו שהילדים מבינים ועוד ילמדו להעריך.
במשפחה המורחבת שלי היו כל מיני זמנים. אני יודעת שעוד בגרמניה משפחה היתה משפחה. לאופה (סבא בגרמנית) שלי היו 3 אחים ואמא שלהם שלטה בהם ובילדיהם ביד רמה - גם אצלה המשפחה היתה מעל לכל. ארבעת הבנים (סבא שלי ואחיו) היו אצלה כל הזמן, ולמרות המריבות הקטנות הם היו אחים וחברים וגם הילדים שלהם גדלו יחד והיו בני דודים וחברים. לא משפחה - ממש שבט כולל הגאווה השבטית והגינונים השבטיים אולי רק בלי מדורה אמיתית. בכל זאת מדורה ויקים זה לא ממש הולך ביחד - זה מלכלך ולא מסודר.
המון שנים עברו מאז ובתווך החיים. והנה הגענו להיום - לי יש אמא בת תכף 75 שהתחתנה לפני 4 שנים (אשכרה ברבנות - לא שאלו אותי), חיה באושר עם בעלה השני (באמת היא/הם ממש מאושרים). בדיוק מכרו את הדירה שלה ועברו לבית ענק משלהם, רחוק מכולנו, שני אנשים מתבגרים בבית של משפחה עם ילדים בני עשרה. מערכת היחסים בין אחיותי ואני ובין בן הזוג אינה ממש טובה, היא שואבת את עקרונותיה בעיקר מימי המלחמה הקרה. הסיבות שונות ומגוונות ואין שום סיבה לכתוב אותן כאן, מה גם שיש להכיר בעובדה שהאמת מחד וודאי אינה דרה בכפיפה אחת עם פרשנותי ומאידך היא כן. כך או אחרת, לו ולי היסטוריה ארוכה (הוא ואמי ניהלו מערכת יחסים של יחד ולחוד מאז שאני בערך בת 17) - לרוב משני צדי המתרס, ואם תוסיפו לזה שהוא איש ימין ניצי במיוחד (יש משהו יותר מנץ על הסקאלה? כי אם כן אז גם טוב) ואני מאז ומתמיד הייתי שמאלנית חתרנית ותקבלו תמונה די ברורה לדיס-קומוניקציה הבסיסית בה אנחנו מצויים. אז אנחנו משתדלים למענה, והוא אפילו צוחק מבדיחותיי לפעמים, שזו בהחלט תכונה שיש להעריך, אבל בינינו בכל שיחת טלפון שלנו נראה כי שנינו ממהרים לסמן וי על כללי הנימוס ומהר לסיים את השיחה. וזה רק צד אחד, אבל רק הוא רלוונטי למפגש של היום.
אם תקחו בחשבון שהאירוע המדובר היה חנוכת הבית החדש (וכבר יכולתם להסיק שיש כאלה ביננו שמערערים על ההגיון בעיסקה הזו) והוזמנו הבנות שלה והילדים שלו (שהקשר בין הצדדים הוא מקרי ביותר ואך ורק מנישואים). והגענו כולנו, כולל אחות הדתיה עם בנותיה הנשואות ובני ביתן ובניה הצעירים ושלפחות בצד שלנו אפילו לא ידענו שמגיע גם הצד שלו ושכנראה אנחנו לא משפחה הדוקה במיוחד בביחד הכללי אלא רק בביחד הקטן והתכנסנו בסוכה וסלון, בלי מזגן והיו הרבה התחכחויות, אז אם תקחו בחשבון את כל זה, הרי שבטח כבר הבנתם שזה בערך כמו לשבת על חבית נפץ ולשחק בזיקוקים. כן, כאלה אנחנו - אוהבים להסתכל לסכנה בעיניים ולקוות שהפעם היא תהיה סבלנית. ותמיד זה מדהים אותי מחדש כמה הכל מלא בתמרורי אזהרה - פוליטיקה, דת, חגים קודמים, העלבויות ישנות, תקריות, לפעמים אפילו מזג האויר יכולים להיות מלכודת.
צחוק בצד, זה יפה שכולם מנסים גם אם זה נראה מלאכותי, לפעמים ההגעה בלבד מסמנת את התקווה לעתיד ואת הנכונות ואלה בהחלט חשובים. לפעמים עצם העובדה שכולם שם מציינת שיש עתיד (שוב, לא המפלגה, כבר סיכמנו ששם אין) ושלמרות שההחלטה להגיע היא לפעמים רק בגלל שיקולים קרים היא גם מעידה על היכולת ללקק את הפצעים. כשאני מסתכל מהצד על הסיטואציה בכללי היא בכל זאת, למרות התקווה, עושה לי קצת רע ולכן אני מחלקת אירועים משפחתיים למקטעים קטנים. אני מוצאת זמן לבד עם אמא שלי והאחיות שלי ובשאיפה גם עם האחיינים ועם כל אחד אני אמצא את עצמי צוחקת. כי כאלה הם, כפרטים כל אחד הוא כיף בפני עצמו שלא לא לדבר על העובדה שהוא יצור תבוני ומתפקד, זה רק הביחד הענק הוא שיוצר את חוסר התפקוד. כי למעשה הביחד המורחב הזה הוא לא תמיד מתאים וכשמקדשים אותו יתר על המידה פורמים לפעמים חלק מהתפרים הקטנים, הבעיה היא שכשהם נפרמים- ל"ביחד הקדוש" כבר אין רשתות הגנה.
כשאני מסתכלת על המשפחה הגדולה שלי, אני יודעת שהטקסיות הורגת אותנו. שתמונות הוליוודיות מתקתקות וורדרדות של דימויים משפחתיים וחוסר היכולת שלנו לשחזר אותן במציאות הן הגורם הקטלני מספר אחד למות החדווה באירועים משפחתיים. זה בסדר שפרק ב' מאוחר לא יכלול אימוץ ילדים פורמאלי או לא פורמאלי ויאפשר חיים מקבילים ולא משותפים. זה בסדר לחלק אירועים למקטעים עם מוזמנים שונים וזה בסדר לדבר על זה. אבל אי אפשר להתאים את החיים המשפחתיים לפסקול הוליוודי. בתוך האישי והאמיתי יש המון חלקים לא נוצצים, הם מחכים שיחבקו אותם ואנחנו מטאטאים אותם מתחת לשטיח ולא שמים לב שהם מערערים את היסודות. המציאות האלטרנטיבית שנבנית כך דומה לאמת הסובייקטיבית שאנו מספרים לעצמנו.היא אף פעם לא תהיה האמת באמת. הייתי רוצה שמשפחה תהיה המקום בו כל אחד רואה את האמת של השני, אבל לרוע המזל כדי לראות את האמת של השני אנחנו כנראה צריכים לקרוע קצת נתחים מהסיפור שהמצאנו לעצמנו ודווקא אז אנחנו מתבצרים יותר באמת שלנו.
לקח לי המון זמן להבין את זה, הייתי מוכרחה להבין כדי לא לחזור על טעויות גם עם המשפחה שלי. אני מנסה לבנות את הדברים אחרת אצלנו ובטח עושה טעויות אחרות. אני רואה את אחיותיי הגדולות ואת התיקונים שכל אחת מהן מנסה לעשות ואני יודעת שבדור שלנו המשפחה כבר קצת אחרת. ואני גם יודעת שאנו בונות חברות אמיצה ונאמנות ורואה עד כמה נכון שמתוך הסדקים גם בוקע האור.
אז איך היה המפגש? הגיעו כל מי שהגיעו, נושאים בעייתיים לא הועלו, כולם היו מנומסים ולא קרה שום דבר מיוחד שהצדיק את שבירת הכללים. בקיצור אירוע ללא תקלות, אבל אני מניחה שעם הרבה אנחות קטנות ושקטות שרק פולניות אמיתיות שומעות. מי שהיה רואה אותנו מהצד היה בטוח שבתכל'ס אנחנו ממש בסדר. מגרד לי נורא לכתוב פרשנות יותר חריפה, אך זו תהיה מלווה בחשיפה שתוביל לנידויי מהמשפחה וגם ככה אני על סף חציית הקווים - אז עמכם הסליחה.
טוב ברור שזה לא הסוף, ואם היה פרולוג גם תור האפילוג בוא יבוא, אני מהמרת על מחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה