חפש בבלוג זה

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

מנגינה בחיים

יום אחרון לחופשה הזוגית שלנו כאן באמסטרדם. יושבת בגינונת, אויר קריר, הכל בהיר בלי שמש קופחת, קפה ובן זוג וחוץ מזה שקט. קשה להתרגל לשקט הזה ועם זאת הוא מגיע כמו חבר ישן ונוח, כמו חולצת T אהובה. לא צריך הסברים או הקדמות מסורבלות, טוב לו גם עם שתיקות.
והשקט הוא גם פיזי, אין תיק ענק שמיועד לכל מצב חירום או שיעמום. אין עגלה, אין להסתכל בשבע עיניים, ולהיות צעד אחד לפני כל התרחשות בלתי צפויה בעליל כמו לוחמת קומנדו-סוכנת חשאית-אישה ביונית שסיימה מניקור/פדיקור אחרי שסכה את גופה באמבט מבושם.
הילדים חסרים לי, אבל החלטתי לשים את זה בצד ולחיות את הרגע. נחתנו באמסטרדם כמו לפני 14 שנה, זוג, חברים, שותפים. אולי רק הכל עוד יותר מתואם. כל השנים הללו של הורות אינטנסיבית עשויות לפעמים גם לפגוע בזוגיות, לגרום לך לשכוח, להכריח לכוון מחדש. ואצלנו, כאילו תמיד יש לנו לבד, יש תזמון מדויק. כשדברים נכונים, הזמן מעמיק לא רק את תלמיו, אלא גם את שאר המרכיבים והופך אותם לתערובת מופלאה. כשחושבים על זה, לא יכולנו למצוא פס קול טוב יותר לנסיעה מזה שסיפק לנו לאונרד כהן.
אנחנו חוזרים מלאים לחיים המלאים שלנו, עוד יותר חזקים מאי פעם ולגמרי שמחים בחלקנו. רק תגיד לי שתאהב אותי אז גם כן, אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה