רגע להירהור פילוסופי: יש דברים שאתה כל כך רוצה שאתה יכול ממש לדעת איך הם מרגישים עוד כשאין לך אותם. אתה מרגיש אותם בחושים שלך - מגע, טעם, ריח, ראייה, כנראה שלא שמיעה אבל בהחלט כל השאר. בעצם, אולי גם שמיעה, למה אני חייבת לפסול לעזאזל? בקיצור כל החושים כולם.
ואיך הגעתי לזה? הו, מחשבתי הפתלתלה. ובכן, מכירים את זה שיש חוויה שרק ילד אחד שלך עבר אבל זה סיפור שכולם מכירים כל כך טוב שלאורך זמן ארוך הילדים האחרים ממש מרגישים שזו הייתה חוויה שלהם? מתעקשים שגם הם יודעים או מספרים את זה כחוויה של עצמם? נגיד סיפור של נפילה רצינית או נסיעה לחו"ל, או כל חוויה משמעותית אחרת. הסיפור המשפחתי כל כך הופך ל"שלי" שכשהילדים עוד קטנים הם מרגישים כאילו הם היו שם לא פחות ממי שהיה באמת. עכשיו זה מוכר יותר? כך או אחרת אני מכירה עוד משפחות שגם אצלן זה כך ולכן אניח שכולם הבינו למה התכוונתי.
כל המנגנון הזה מרתק וכמו הרבה דברים בחיים אנחנו לא נותנים עליו את הדעת ביומיום. אנחנו פוסחים על המון דברים מבלי משים ואז כשרגע נותנים על זה את הדעת מגלים עולם שלם. חוויות מכוננות שכאלה במשפחה זה נחמד, אבל בעצם חברות ואומות מושתות על אותו מנגנון עצמו הסיפור המכונן שלמרות שלא היית במעמדו, אתה בעצם חלק ממנו. למשל החלטת החלוקה של האו"ם - בקלות אני חלק מהמשפחות בבית שמקשיבות לרדיו ואז יורדות בספונטנית לחגוג בחוץ עם כולם ולפזז בהורה סוערת. כאלה אנחנו, מנכסים לעצמנו כל מיני חוויות והופכים אותן לחלק מהסיפור האישי.
ואז חשבתי על כמה הדימיון משלים אצלנו את המציאות וכמו שסיפור שלא היית בו הופך לשלך, גם סיפור שהיית בו רק בדימיון האישי שלך הופך לפעמים לחלק מהחיים. לפעמים זו הכמיהה למשהו, למשל לקפה של הבית שאתה ממש בדרך כבר יכול לטעום אותו וממש להרגיש אותו. כמו הבחור הזה שכל כך רצית שידעת איך הוא מרגיש כשאת מנשקת אותו, לא רק השפתיים, כל הגוף, מה הצליל של האנחה שלו, איך מרגישה היד שלו ולצערך גם חשבת שאת יודעת מה הוא מרגיש, אבל פה נכנסה המציאות וגילית שאת לא. חזרה לעניינו - הדימיון שלנו והרצונות שלנו לחלוטין יכולים לשנות לנו את המציאות.
משם חשבתי על העובדה שהאדם שאנחנו הכי משקרים לו זה אנחנו כי אולי קצת כיף לנו לעגל פה ושם פינות. ואז הבנתי שנסחפתי ושאני צריכה להשאיר מחשבות גם לפוסטים הבאים. אז הפסקתי. ואז לתוך כל זה חזרו החיים האמיתיים ונזכרתי שאני צריכה גם לצאת, מחר יש חג ויש לי טונות סידורים. לגמרי סיפור אמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה