מוות לצעקות

אחד הדברים שהכי מתמיהים את בני שיחי, המזדמנים והקבועים, זה הניסיון שלי לא לצעוק על הילדים בכלל. התשובה הצפויה ביותר היא "אבל את לא צריכה להיות מושלמת, מותר להורים לצעוק". עכשיו, בחיי שזה נכון כי ילדים יכולים להיות נורא מרגיזים והחברה נוטה להבין הורה שצועק על הילד שלו אז יש כאן מצב של win-win. אתה צועק ואפילו יש לך לגיטימציה כי חלק מהסמכות ההורית זה שמותר לצעוק בעוד הילדים שלנו צריכים להישאר מאופקים ומחונכים ואחר כך לא מבינים למה הם גדלים וצועקים עליך חזרה. מתמיה. או שלא. 

אני שונאת צעקות, אין לי שום בעיה להתווכח אבל הנטיה לצעוק היא פשוט בלתי נסבלת. בן-אדם שצועק יכול לערער אותי לחלוטין. ואז פתאום היתה הפעם הראשונה שצעקתי על הגדול והוא באמת הפסיק את מה שהוא עשה אבל לא בגלל שזה היה לו הגיוני אלא בגלל שהוא פשוט קפא. ואז שמתי לב שיוצא לי לי לצעוק בכל פעם שאני מתוסכלת (לשמחתי זה לא קורה הרבה) וזה לא ממש עבד לי נכון. ואז החלטתי שזהו - שזה לא ייתכן שאני לא צועקת על אנשים זרים או קרובים ועל הילד שלי, נזר הבריאה, אני צועקת. זה הרגיש לי מעוות לחלוטין ועלה לראש סדר העדיפויות והחפירות העצמיות. וזה עבד, לאט לאט זה מחלחל לשיח ולתהליך הלמידה. 

זה לא ניסיון להיות אמא מושלמת, זה לא ניסיון להיות קדושה יותר מהאפיפיור (אם כי זו אמירה שחוקה ומתחסדת שההיסטוריה הוכיחה לנו כלא נכונה עובדתית). זה ניסיון לא להכניס את מה שלא עושה טוב לי, לילדים ולמשפחה. משהו נכון לחיות לאורו. זה גם מביא לניסיונות מופלאים של יצירתיות וניסיון למצוא את הצחוק בתוך הכעס ולמרבה הפלא זה עובד. אני לא תמיד מצליחה, אבל כל הצלחה היא אושר שאין כדוגמתו.השבוע כשהיה פה צוות צילומים והמרכזית והקטן התחרפנו ורבו על כל דבר וכל ניסיון יצירתי שלי עלה בתוהו, יצא מפה צוות צילום עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו, אבל כל אחד מהצוות יצא ואמר לי שהוא מעולם לא ראה אמא עם כל כך הרבה סבלנות. להבנתי, זה לא נאמר כמחמאה אלא כעילה לאישפוז פסיכיאטרי. אני מצאתי את זה משעשע.

התחלתי ולכן אסיים, גם היום יהיה יום בלי צעקות אצלנו - תנסו את זה פעם ותראו שזה משהו שהילדים שלכם יכבדו הרבה יותר. הקו המשפחתי מתיישר, רק צריך לקבוע את נקודת האפס.