פוסט ביאורים ושמיכת טלאים

בבוקר בוקר התחלתי לכתוב פוסט, הוא בער לי באצבעות ולמרות שמשום מה הרשת נפלה (נו, מה? הוט - ברור!), הכנתי לי קפה והתחלתי להקיש על הטלפון. זרמו לי המילים למרות שהפוסט התחיל בענייני שגרה, המשיך בוידוי ונגמר בקרשנדו מטורף שכלל הסבר לשם של הבלוג אותו אתם קוראים. הוא נכתב בשלבים, כי פה היה צריך להכין שתיה של בוקר, ושם היה נעים להתחבק ולהתגפף וכיוצא באלה עניינים והוא ליווה אותי בנאמנות כזו שכאשר הוא איכשהו נבלע במרחבי המטריקס בקעה מגרוני אנחת כאב אמיתית. מסתבר שכמו שיש אנשים שאתה פוגש לרגע יש גם פוסטים כאלה ולחשוב שרק אני מבינה עד כמה אמיתי הכאב על אובדן טקסט מדויק. וכל זה התרחש בזמן שהייתם עסוקים בענייניכם ואפילו לא ידעתם את המתחולל בחדרי חדרים. תגידו שזו לא חוכמה לקשקש על פוסט שאף אחד לא ימצא - צודקים ועם זאת תאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. 

יש פוסטים שאני מכוונת מההתחלה, אבל מרבית הפוסטים נושאים אותי למחוזות חפצם כאילו אני רק משיטה את הסירה על הנהר הוירטואלי. למען הסר כל ספק, כל פוסט מתחיל עם מה שאני רוצה להגיד, מעטים מגיעים לשם, רובם נסחפים במעלה זרמי האסוציאציה שלי. זו סירה שאני לא מיטיבה לנווט עדיין, לא סתם אני אומרת שאני עדיין מחפשת את עצמי. אבל כל מסע כזה מרתק כי אני מניחה לו להוביל אותי ואז קוראת מחדש ומתפלאית לגלות כמה הרחקתי נדוד ועד כמה נקודת הציון אליה הגעתי נכונה יותר מזו שאליה התכוונתי. אם כבר השתמשתי בדימוי מעולם המוזיקה, אני עדיין בשלב של הכיוונים לפני הקונצרט, השלב בו הקהל עוד יכול לדבר, להשתעל כאוות רצונו (ולא רק בין פרקים) ואפילו להשתמש במכשירים סלולאריים. 

בבלוג של הבוקר התחלתי עם טרוניה על נפילת הרשת וסיפרתי איך קמתי לבית שקט, אם הייתם קוראים את הפוסט הייתם מניחים שכל בני הבית ישנים ולא תיקנתי אתכם על הטעות אך למעשה בכורי כבר היה ער. מכיון שבעקבות הפוסטים על המשפחה שלי ניהלתי שיחות רבות ובחלקן אנשים הסבירו לי שהפוסטים שלי סובלים לפעמים מאי דיוקים, נתקעתי בעובדה שבכורי בעצם היה ער ואתם הוטעתם בכוונה. ולכן, למרות שוודאי הבנתם, אודה שיש אי אילו דיוקים וביודעין אני מעלה אותם קורבן על מזבח הטרחנות. רוצה לומר, ישנם מיקרים בהם מתקיימים אי דיוקים וזאת כדי לא להלאות אתכם בפרטים מיותרים. זו החרות האומנותית האוטוביוגרפית שלי. אני מניחה לכם את מחשבותיי ולא את קורותיי. לכן, סיטואציות מסויימות אינן נפרטות לפרטי פרטיהן. אין בי התנצלות על דבר, או רצון לפגוע וגם אינני באה לספר לכם את קורותיי, גם אם מעניינות המה. אני לוקחת סיטואציות מחיי ומעניקה להן את רגשותיי, מפיחה בהן מימד אינטימי שלי. וזהו - זו החרות שלקחתי לעצמי. הבלוג הזה מתהווה בי כמו תינוק, רק הפעם אני מחליטה בדיוק מה יהיה בו, ואיך הוא יגדל ואנחנו מקיימים בינינו דיאלוג - התינוק הזה ואני. ואת הדיאלוג הזה אנחנו מתבלים במיני מילים כמו תבלינים, או בשמים, ורוקחים כל פוסט בשלווה וסבלנות. פותחים צוהר משלנו, הוילון מצוי בידיכם, הקוראים. וכמו כל עובר בשלייתו, גם התינוק הזה מוקף בהמון תקוות וחלומות ואהבה ואין בו רצון לפגוע - אפילו לא קצת.

יש בי את האמת שלי, היא סובלת מאי דיוקים, היא עוברת דרך המסננים שלי. כמו כל אדם, אני עוברת חוויה ובזיכרון בדיעבד היא נפרמת לה קצת ונתפרת אחרת, זו שמיכת הטלאים שלי והיא כבר קצת בלויה ומשומשת ועדיין מרגישה בדיוק, בשבילי.