בעוד חמישה ימים, האיש שלי ואני נוסעים בפעם הראשונה לבד, לחו"ל ובלי הילדים. כן, אנחנו מאלה שעוד לא השאירו את הילדים לבד אף פעם. כן, את מספר הפעמים שסתם יצאנו לבד באיזה ערב אפשר לספור בשתי ידיים. כן הבכור בן 10, המרכזית 7 והקטן אוטוטו בן 4. כן זה היה במודע. כן, יש מצב שזו הייתה החלטה שלי ושהאיש שלי פשוט הסכים לה. לא, אין מצב שבעיני זו טעות. כן, יש מצב שבעיני האיש שלי זו טעות.
באופן עקרוני, אני יודעת שלהורות הטוטאלית שלי יש מחיר זוגי אבל אני מאמינה שבדרך כלל לכל הורות יש מחיר כלשהו על זוגיות. אבל אני באמת חושבת שזוגיות טובה יכולה להתגבר. ההחלטה להיות הורה מעצימה את הזוגיות מחד אבל גם פוגעת בה כך או אחרת. קל יותר לשמור על איזון בשניים, בחמישה זה בכל זאת אחרת. אבל האתגרים שמזמנת הורות הם גם אלה שמעצימים את הזוגיות או שוברים אותה כליל.
האיש שלי ואני הכרנו בצבא, הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו שאיתי הוא יתחתן. כן, יש מצב שהוא אמר את זה גם על אחרות, אבל למי אכפת? הכרנו. נפגשנו כשהייתי מגיעה לבקר חברה בזמן שאני הייתי בקורס מראיינות פסיכוטכניות בבה"ד 11 והוא היה סמל קורס חובשים בבה"ד 10. בימי שישי לפעמים נסענו יחד הביתה באוטובוס לירושלים. מצא חן בעיני, לא חשבתי שזה הדדי. המשכנו להיות בקשר, היינו ידידים. אחר כך הזמנתי אותו למסיבה שעשיתי כסטודנטית וחברה שלי התלבשה עליו. מכאן לשם, דברים לא התממשו בינינו עד שאבא של החבר הראשון שלי נפטר ואני ישנתי אצלו בירושלים. מאז אני ישנה איתו כל לילה כבר בערך 15 שנה.
לא רק זוג מאוהב, גם חברים הכי טובים, שותפים להכל. חלק מההגדרה שלי את עצמי זה להיות איתו, לא מתוך תלות מתוך בחירה. לפני שהבכור נולד הכנתי לו מתנה ללידה כדי שידע שהוא לא הופך פתאום להיות מספר 2 - מכתב משתפך כמיטב המסורת העצמית שלי ושתי חולצות בהדפסה מיוחדת - חולצות המשפחה שלנו. והוא מעולם לא הפך להיות מספר 2.
עם ההחלטה להישאר עם הילדים בבית בחינוך ביתי, הייתה גם החלטה שהיא לא פחות תובענית וקשה והיא שהוא הופך למפרנס הראשי והיחיד. הנטל הפיזי שלו נשאר אותו הדבר, אבל הנטל הפסיכולוגי הוא קשה ומאיים. כמו שאני הפכתי למוקד החינוך של הילדים ובמידה מסויימת למרכז חייהם לטוב ולרע, הוא נושא בנטל הקיום והלחץ הוא רב. לכן, לקחתי על עצמי במודע ומתוך בחירה לעשות הכל בבית - הניקיונות, הבישולים, הכביסות, הקיפולים, תשלום החשבונות, הטסט של האוטו והמוסכים. בעיני אחרים זה אולי נראה לא שיוויוני, בעיני זה כן. בזוגיות כל אחד עושה כמיטב יכולתו, כל אחד תורם, כל אחד מוותר.
והיו ויתורים - המיטה הזוגית הפכה למשפחתית, הזמן הזוגי לבד הצטמצם והזמן הזוגי-משפחתי תפס את רוב היום. מה תפס? תופס. אבל היה לי ברור, למרות שאינני קוהלת, שלכל דבר יש זמן תחת השמש. ועכשיו אנחנו כבר אוטוטו נוסעים לבד, 55 שעות ביחד בלי ילדים, בלי חברים, בלי משפחה מורחבת. הוא ואני כמו פעם, רק שנינו. נטעין מחדש כוחות, נדבר ונשתוק. הוא רצה את זה כבר מזמן, אני לא הייתי בשלה. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קוהלת ג'). ועת לנסוע לחו"ל ולהיפרד לקצרה מהילדים, ולהחזיק ידיים, לראות הופעה של לאונרד כהן ולאכול סושי בלי שהילדים יגידו שאין להם מה לאכול ואז לחזור בכוחות מחודשים וכמובן עם מספיק מתנות...
באופן עקרוני, אני יודעת שלהורות הטוטאלית שלי יש מחיר זוגי אבל אני מאמינה שבדרך כלל לכל הורות יש מחיר כלשהו על זוגיות. אבל אני באמת חושבת שזוגיות טובה יכולה להתגבר. ההחלטה להיות הורה מעצימה את הזוגיות מחד אבל גם פוגעת בה כך או אחרת. קל יותר לשמור על איזון בשניים, בחמישה זה בכל זאת אחרת. אבל האתגרים שמזמנת הורות הם גם אלה שמעצימים את הזוגיות או שוברים אותה כליל.
האיש שלי ואני הכרנו בצבא, הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו שאיתי הוא יתחתן. כן, יש מצב שהוא אמר את זה גם על אחרות, אבל למי אכפת? הכרנו. נפגשנו כשהייתי מגיעה לבקר חברה בזמן שאני הייתי בקורס מראיינות פסיכוטכניות בבה"ד 11 והוא היה סמל קורס חובשים בבה"ד 10. בימי שישי לפעמים נסענו יחד הביתה באוטובוס לירושלים. מצא חן בעיני, לא חשבתי שזה הדדי. המשכנו להיות בקשר, היינו ידידים. אחר כך הזמנתי אותו למסיבה שעשיתי כסטודנטית וחברה שלי התלבשה עליו. מכאן לשם, דברים לא התממשו בינינו עד שאבא של החבר הראשון שלי נפטר ואני ישנתי אצלו בירושלים. מאז אני ישנה איתו כל לילה כבר בערך 15 שנה.
לא רק זוג מאוהב, גם חברים הכי טובים, שותפים להכל. חלק מההגדרה שלי את עצמי זה להיות איתו, לא מתוך תלות מתוך בחירה. לפני שהבכור נולד הכנתי לו מתנה ללידה כדי שידע שהוא לא הופך פתאום להיות מספר 2 - מכתב משתפך כמיטב המסורת העצמית שלי ושתי חולצות בהדפסה מיוחדת - חולצות המשפחה שלנו. והוא מעולם לא הפך להיות מספר 2.
עם ההחלטה להישאר עם הילדים בבית בחינוך ביתי, הייתה גם החלטה שהיא לא פחות תובענית וקשה והיא שהוא הופך למפרנס הראשי והיחיד. הנטל הפיזי שלו נשאר אותו הדבר, אבל הנטל הפסיכולוגי הוא קשה ומאיים. כמו שאני הפכתי למוקד החינוך של הילדים ובמידה מסויימת למרכז חייהם לטוב ולרע, הוא נושא בנטל הקיום והלחץ הוא רב. לכן, לקחתי על עצמי במודע ומתוך בחירה לעשות הכל בבית - הניקיונות, הבישולים, הכביסות, הקיפולים, תשלום החשבונות, הטסט של האוטו והמוסכים. בעיני אחרים זה אולי נראה לא שיוויוני, בעיני זה כן. בזוגיות כל אחד עושה כמיטב יכולתו, כל אחד תורם, כל אחד מוותר.
והיו ויתורים - המיטה הזוגית הפכה למשפחתית, הזמן הזוגי לבד הצטמצם והזמן הזוגי-משפחתי תפס את רוב היום. מה תפס? תופס. אבל היה לי ברור, למרות שאינני קוהלת, שלכל דבר יש זמן תחת השמש. ועכשיו אנחנו כבר אוטוטו נוסעים לבד, 55 שעות ביחד בלי ילדים, בלי חברים, בלי משפחה מורחבת. הוא ואני כמו פעם, רק שנינו. נטעין מחדש כוחות, נדבר ונשתוק. הוא רצה את זה כבר מזמן, אני לא הייתי בשלה. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קוהלת ג'). ועת לנסוע לחו"ל ולהיפרד לקצרה מהילדים, ולהחזיק ידיים, לראות הופעה של לאונרד כהן ולאכול סושי בלי שהילדים יגידו שאין להם מה לאכול ואז לחזור בכוחות מחודשים וכמובן עם מספיק מתנות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה