במסגרת המסע שלי ליציאה מהבועה שאפפה אותי ואם אתם קוראים קבועים אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. ולאלה שלא - עד לפני כשנתיים הייתי שקועה רובי ככולי רק בהורות וקצת איבדתי את קרן העצמאית ועכשיו היא מגיחה לה בצעדים מדודים ובטוחים. אז במסגרת זו, לפני שנתיים בערך מצאתי את עצמי מנודבת לועד הבניין ולפני כשנה בהחלטה עצמאית התחלתי גם להיות מעורבת בענייני השכונה ובנובמבר נבחרתי כיו"ר ועד השכונה. עזבו את זה שהבחירות לועד השכונה נגררו בסופו של דבר לפוליטיקה מהסוג הנחות, כי למרות הכל הצלחנו להתעלות מעבר ולהמשיך ולפעול כועד עצמאי, חי ובועט כשצריך.
אנחנו חיים בשכונה מנומנמת, שמצד אחד תושביה נורא רוצים שהשכונה תהיה שכונה איכותית ומטופחת ומצד שני רוב התושבים הם אדישים וקומץ קטן מעדיף לבוא בטענות והתנצחויות אך לא נוקף אצבע כדי שזה יצליח. זה לגמרי לא פשוט בתוך כל זה גם לנצח על פעילות התנדבותית של חברי ועד שבאמת רוצים לתרום אבל מחד יש להם את חייהם האישיים ומאידך מרגישים שאין להם גיבוי של תושבי השכונה. ובתוך כל זה יש את הפוליטיקה המקומית שהיא גם לא פשוטה לחלוטין וכדי לנסות ולצלוח אותה בהצלחה בלי להתערב פוליטית זה ניסיון התאבדותי פחות או יותר. אבל זה מצליח לנו כרגע.
לפעמים, בעודי מנסה לג'נגל בין בעיות השכונה השונות והחינוך הביתי, עוברות בי מחשבות כפירה. אבל התמריץ העיקרי שלי בהחלטה לרוץ לועד השכונה היה שאדם חייב להיות מעורב בקהילה שלו וזאת הייתה דוגמא לפעילות שהיה לי חשוב שתהיה בחיי הילדים ובחיי שלי. אי אפשר לשבת על הגדר ואחר כך לבכות על שלוליות חלב שנשפך ולנסות לא להרטיב את הרגליים, זה לא עובד. אז אני ממשיכה ומנסה ללא כל תקציב לבנות פעילות ולהמשיך לנסות ליצור פה קהילה. ברור לי שייקח עוד הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לאן שאני רוצה. המטרה שעכשיו עומדת לנגד עיניי היא להמריץ את תושבי השכונה לצאת לקלפיות ולהצביע ביום הבחירות. בבחירות הקודמות אחוז ההצבעה בשכונה בקושי הגיע ל- 20%.
20% זהמספר שמעיד על ניתוק מוחלט מהחיים המוניציפאליים והדיסוננס פה הוא גדול. הרשויות המוניציפאליות במידה רבה קובעות את איכות החיים שלך, לא פחות מהבחירות הארציות. אז איך ייתכן שבנושא שבאמת כל כך משפיע לך על החיים בעיר שבה אתה מתגורר אתה לא מוצא מקום וזמן לממש את הזכות שלך? הרי מי שייבחר במידה רבה הם אלה שיחליטו מה יקום בשכונה, כמה פעמים יאספו את הזבל שלך, כמה ינקו את השכונה, אילו שירותים תקבל במקום ולאילו תצטרך לנסוע, איכות החינוך, סדר העדיפויות ועוד. אני מוגיעה את מוחי כדי לנסות ולהבין איך אנשים לא מבינים שבהשקעה של חצי שעה כולל נסיעות הם חוסכים לעצמם לפעמים 4 שנים של עוגמת נפש. אז זה הקרב הבא - הקרב על הוקעת האדישות.
אני לא מרגישה כמו דון קישוט, אני יודעת שזה אפשרי. ואחרי שניצלח את הקרב הזה, נוכל לשוב ולהתפנות למאבקים הקטנים בתוך השכונה, לניסיונות העקרים לשכנע את ועדי הבתים לשלם מסי ועד שכונה, לגרום לאנשים לצאת מהבתים ולהצטרף לפעילויות הקהילתיות שאנו מנסים לארגן, ליצור שכונה שהיא כולה פסיפס אנושי שמתגבש לו לתמונה אחת. זה לא שיש לי חלום להפוך את השכונה למעין פרבר הוליוודי פלסטיקי, אלא למקום שבו במקום להיות ספון בבית, אתה רוצה לצאת החוצה ולראות את השכנים ולהרגיש חלק מקהילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה