ביומיים האחרונים היו המון נושאים בחדשות, יש תקופות שבהן אני טורחת לא להתעדכן באתרי חדשות, נכנסת לבועה שלי ולא מתעדכנת בכוונה. מן פריבלגיה כזו שאתה יכול לאפשר לעצמך אם אתה מחליט לא לצאת לשום דבר חוץ מענייני ילדים. אבל גיליתי שהפייסבוק שלי הוא מקור סינון לחדשות. בימי הניתוק, אני לומדת מסטטוסים של חברים על הדברים הגדולים באמת שקורים, מתעדכנת וכך אני נשארת עם היד על הדופק. בערך. כן, פעם הייתי חיית חדשות, כל בוקר החל בקריאת כל העיתונים וניטור של כל אתרי החדשות. הילדים הביאו עימם את השקט. הניתוק מעורקי החדשות היה איטי, עם הבכור עוד קראתי הארץ כל בוקר (על כל השאר ויתרתי) ואתרי החדשות היו פתוחים ללא הפסקה והטלויזיה נפתחה רק לסדרות שאהבתי. עם המרכזית כבר נשארתי רק עם הארץ בסוף השבוע ואתרי החדשות נפתחו פעמיים ביום, ועם הקטן ויתרתי גם על זה.
אבל ביומיים האחרונים חדרו החדשות גם לשעות בהן לא הייתי מחוברת, רק בגלל שהן נכנסו לי למחזור הדם ולא חדלו לרגע, והמשותף לכולן הוא אבדן צלם האנוש. הפועל הפלסטיני שהופקר למותו היה הסנונית הראשונה. אדם הלך בבוקר לעבודתו, לקה בליבו, מה קרה באמצע לא חשוב גם אם ניסו להחיותו, סופו שהופקר למותו. נזרק לרחוב והושאר שם כמו פריט ריהוט ישן. אדם, בשר ודם. נותר ברחוב לעוד כמה דקות של פירפור בין חיים למוות ומי שהיה שם הפנה את העורף והמשיך הלאה.המשיך בחייו. העיקר שלא יואשם בהעסקת שוהה לא חוקי, להשאיר אותו למות לבד על מדרכה זה כנראה עדיף.
שתי הידיעות האחרות הן הידיעות המצמררות על הילדים, משתי המשפחות. אני מצנזרת את עצמי כי בכורי קורא את הבלוג שלי. את הידיעה השנייה ברציפות קראתי בדרך הביתה מארוחת החג ולא יכולתי להפסיק את הדמעות. זה עירער על כל דבר שאני מאמינה בו. קדושת החיים. כל מילה שאכביר תהיה מיותרת כי שום מילה לא יכולה לתאר את עוצמות הזוועה.
בעיני הציווי הראשון הוא "היה אדם", אני חיה את חיי לאורו וזה הדבר העיקרי שאני רוצה שילדיי יקחו איתם כבוגרים. שיפעילו תמיד שיקול דעת, שלעולם יפעלו במוסריות. מתנת החיים, אין קדושה ממנה. שבתוך העולם המוטרף והסוער הזה הם ידעו להעריך את החיים שלהם ואת חיי אחרים. כל דור מאחל לילדיו שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו וידעו ימי שלום, איך ייתכן שכל כך הרבה דורות מקווים את אותה התקווה וכל דור רק הופך אותה ליותר רחוקה? מפסיקה, לפעמים אני נותנת למחשבות להתרוצץ עוד קצת המחזור הזמן, להתערבב עם דמעות, להתחבר למילים בשקט. כנראה שצריך פה עוד קצת זמן. בינתיים נשבר הלב.
ובלי שום קשר - עוד חמש שעות בדיוק אני יוצאת לחופשה הראשונה שלי עם בנזוגי, בינתיים יש המון דברים שאני רוצה להספיק - אוכל, כביסות, שטיפות ועניינים כי בכל זאת חמי וחמותי יהיו בבית וצריך שיהיה בסדר. אבל לא אכפת לי גם אם לא כי ברגע שהילדים יתעוררו כולם אני מעדיפה להיות איתם גם במחיר שאני לא אספיק דבר, נו טוב, חוץ מלארוז כי זה הדבר היחיד שבאמת צריך.
אבל ביומיים האחרונים חדרו החדשות גם לשעות בהן לא הייתי מחוברת, רק בגלל שהן נכנסו לי למחזור הדם ולא חדלו לרגע, והמשותף לכולן הוא אבדן צלם האנוש. הפועל הפלסטיני שהופקר למותו היה הסנונית הראשונה. אדם הלך בבוקר לעבודתו, לקה בליבו, מה קרה באמצע לא חשוב גם אם ניסו להחיותו, סופו שהופקר למותו. נזרק לרחוב והושאר שם כמו פריט ריהוט ישן. אדם, בשר ודם. נותר ברחוב לעוד כמה דקות של פירפור בין חיים למוות ומי שהיה שם הפנה את העורף והמשיך הלאה.המשיך בחייו. העיקר שלא יואשם בהעסקת שוהה לא חוקי, להשאיר אותו למות לבד על מדרכה זה כנראה עדיף.
שתי הידיעות האחרות הן הידיעות המצמררות על הילדים, משתי המשפחות. אני מצנזרת את עצמי כי בכורי קורא את הבלוג שלי. את הידיעה השנייה ברציפות קראתי בדרך הביתה מארוחת החג ולא יכולתי להפסיק את הדמעות. זה עירער על כל דבר שאני מאמינה בו. קדושת החיים. כל מילה שאכביר תהיה מיותרת כי שום מילה לא יכולה לתאר את עוצמות הזוועה.
בעיני הציווי הראשון הוא "היה אדם", אני חיה את חיי לאורו וזה הדבר העיקרי שאני רוצה שילדיי יקחו איתם כבוגרים. שיפעילו תמיד שיקול דעת, שלעולם יפעלו במוסריות. מתנת החיים, אין קדושה ממנה. שבתוך העולם המוטרף והסוער הזה הם ידעו להעריך את החיים שלהם ואת חיי אחרים. כל דור מאחל לילדיו שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו וידעו ימי שלום, איך ייתכן שכל כך הרבה דורות מקווים את אותה התקווה וכל דור רק הופך אותה ליותר רחוקה? מפסיקה, לפעמים אני נותנת למחשבות להתרוצץ עוד קצת המחזור הזמן, להתערבב עם דמעות, להתחבר למילים בשקט. כנראה שצריך פה עוד קצת זמן. בינתיים נשבר הלב.
ובלי שום קשר - עוד חמש שעות בדיוק אני יוצאת לחופשה הראשונה שלי עם בנזוגי, בינתיים יש המון דברים שאני רוצה להספיק - אוכל, כביסות, שטיפות ועניינים כי בכל זאת חמי וחמותי יהיו בבית וצריך שיהיה בסדר. אבל לא אכפת לי גם אם לא כי ברגע שהילדים יתעוררו כולם אני מעדיפה להיות איתם גם במחיר שאני לא אספיק דבר, נו טוב, חוץ מלארוז כי זה הדבר היחיד שבאמת צריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה