הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.
בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף.
אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה.
כשסיפרת על הכוס, חשבתי שהמטאפורה תהיה להורות. את כבר עשר שנים מחזיקה את הכוס. מגיעה גם לך הפוגה קטנה. רק של שישים שעות. <3
השבמחק:)
השבמחקואני מוסיפה, בקטנה ככה, הסיפור הזה, על הכוס, שמגיע אלי מכל מיני כיוונים, יכול להתפרש במליון דרכים שונות.
השבמחקזו של ניצן, זו שהצעת לבכורך (וכשחושבים על זה, זו פרשנות דומה למדי), כולן נכונות.
זה מה שמופלא ויפה בו.
אפילו הציפיה שתגיעו שוב למסקנה העתיקה, שהכוס מלאה תמיד, חציה במים וחציה באוויר, שמתנפצת כמו טיפה בכוס, וגורמת למח לעצור שניה לנשום ולחשוב, בדיוק כמו שסיפור אמור לעשות...
אכן :)
השבמחק