מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.
לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע) ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט.
ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.
התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה