חפש בבלוג זה

יום שישי, 31 באוקטובר 2014

chickenshit לשבת

תודו שזה מוסיף צבע
סליחה אבל זה שוב יהיה פוסט פוליטי, אתם לא חייבים להמשיך, אבל פרשת הצ'יקנשיט עושה לי את זה. מה בעצם היה כאן? בכיר בממשל האמריקאי כינה את נתניהו chickenshit. למען האמת, מבחינתי, זה די ממצה, אמנם זה לא הז'רגון שלי אבל ביננו זה די מדוייק. נתניהו כצפוי התרעם והסביר שזה בגלל שהוא מגן על האינטרסים של מדינת ישראל, בנט הפך אותו למנהיג היהודים בעולם והבית הלבן התנער מהאמירה. משל ממשה עד דויד לא קם כנתניהו ובנט הוא ממשיכו. כן, תקרית דיפלומטית לא נעימה. אפשר היה למצות את זה בזה. אבל הסאבטקסט הוא הרבה יותר מזה. 

מהצד האמריקאי יש צדק בדברים, נתניהו הוא ראש ממשלה דו פרצופי וחלק לשון שעל פניו מושיט ידו לשלום אך בפועל עושה כל מה שאפשר כדי למנוע כל תהליך של שלום. מי שעדיין קונה את טענת ה"אין פרטנר", התגובה הישראלית לאינסידנט הצ'יקנשיט סיפקה לו הוכחה חותכת שאין פניה של הממשלה הזו לשלום. כל היציאה חוצץ נגד הפגיעה בנתניהו היתה כל כך נוסח מדינות טיראניות - "איך אפשר לדבר ככה אל המנהיג?" והיא הרבה מעבר למדאיגה מבחינתי. 


תמיד קם על יוצרו
הסגנון הזה חובר לכל הז'רגון ה-over פריוטי-יהודי שקנה פה אחיזה. כל האנחנו כאן בגלל הבטחה אלוהית, אנחנו העם הנבחר ואיננו כובשים בארצנו - אלה מילות המפתח ועם זה כנראה שלא ננצח, פשוט נכרה לנו בור ובסוף ניפול לתוכו "צודקים" אך מובסים. אם יש משהו שיש ללמוד מהמאה הקודמת הוא שיש לחזק את הדמוקרטיה כדי לדאוג לחוסן מדיני ולא לחזק רגשות לאומיים קיצוניים או דתיים. אלא אם כן, עליתי פה על נבואה נוסח מדע המדינה (שווה בערך כמו אותו פרופסור שחצי שנה לפני שנפלה חומת ברלין טען שהקומוניזם ילך ויתחזק. ואז - הדטנט) שהנה פורצת לה מאה של התחזקות דתית פונדומנטליסטית ושקיעתה (או שמא קריסתה) של הדמוקרטיה הישראלית כחלק מהמגמה. 

דומה שנתניהו רק חיכה להתבטאות מסוג זה כדי לאבטח את התמקמותו כמנהיג העם היהודי, המגן על האינטרסים הישראלים, איש הביטחון, זה שלא ינום ולא ישן בהגנה מפני כל הרעים שבאו לכלותינו, גם אם אלה אותם אמריקאים שבדיוק חתמו איתנו על הסכם לקניית שתי טייסות F35. הוא משחק משחק כפול כבר זמן רב, אבל מנצל את המחוייבות האמריקאית לישראל ולא משנה כמה ביקורת יש לישראלים על ארה"ב, אנחנו לגמרי סמוכים על שולחנם. נתניהו יודע שהברית בין ישראל לארה"ב היא לא פרסונלית מחד ומאידך הוא כבר נושא עיניו לנשיא האמריקאי הבא ומעריך את החולשות של אובאמה. 

את התבטאות ה chickenshit הוא ינצל עד תום, אבל מבחינת נתניהו כל דבר ניתן לנצל בציניות, כולל ההתנקשות ביהודה גליק שהגיעה לו בדיוק בזמן. פאוזה קצרה לעניין זה - זה שניסיון ההתנקשות הזה נורא זה ברור, אם לא הייתם בטוחים מה דעתי על זה, ויש לגנות אותה מכל וכל ועדיין יש לשאול איך כל כך מיהרו לחסל את החשוד (בכל זאת חשוד), כי הרי במקרים של פעילות יס"מ הם בהחלט אמורים לדעת מה עושים במקרה של התבצורת ולא כל התבצרות היא עילה לכוון ולהרוג. חזרה לנתניהו, ניסיון ההתנקשות בגליק נפל לו מהשמיים כדי להוכיח לטענתו את ההסתה שכנגד, ההסתה הפלסטינית. עזבו רגע אם יש או אין הסתה בצד השני, מה שבטוח הוא שיש הסתה מהצד שלנו והיא ברורה ומסוכנת. עבודת התעמולה שעושה נתניהו, בשיתוף הדוק עם ליברמן ובנט, מכוונת לדעת הקהל בישראל ומטרתה להכשיר לבבות נגד תהליך השלום. 

הקריאות שנשמעות על החזרת הריבונות בירושלים, הענשת הפלסטינים וחינוכם מחדש, כל אלה הן מנותקות לחלוטין מקונטקסט ואין בהן כלום מלבד לנסות לטפח ולחזק את זיקתו על העם היושב בציון למדינתו, אלא שאני מסתפקת בגבולות 67 ולא מוצאת כל סיבה להעדיף את שלמות הארץ על שלמות החיים. נתניהו לא מגן על אינטרסים יהודיים, נתניהו וחבריו עסוקים בשימור הפוליטי של עצמם, גם אם זה תכל'ס בא בסופו של דבר עם תג מחיר והמחיר הזה הוא חיי ילדינו. אז כן, אתה צריך להיות סוג של chickenshit אם אתה מדבר על מחיר אבל יודע שאתה לא זה שתצטרך לשלם אותו, לצערי האם השכולה הבאה היא בדיוק בגלל שנתניהו הוא כזה ואנחנו לא מחליפים אותו. 

תכף נכנסת שבת, נתניהו הבטיח לנו עוף לשבת, אבל כבר לא נשאר כסף, נשאר רק chickenshit. המצב כל כך חמור שלפיד הופך להיות המבוגר האחראי שמפוצץ דיון של ראש הממשלה על העברת עוד כספים להתנחלויות ועוד לא התחלתי לדבר על מהלך האפרטהייד המסתמן של יעלון להפרדת יהודם ופלסטינים באוטובוסים. זו לא הדרך להבטיח חיים ישראלים במדינת ישראל. זה ניסיון להבטיח את יהדותה של המדינה לפני הכל, זה לא ריאל פוליטיק זה תורה פוליטיק זה לא עבד בגולה וזה לא יעבוד פה. ישראל צריכה להתבגר ולהוכיח שהיא מדינה דמוקרטית שלא נסמכת על הבטחה אלוהית אלא מדינה מודרנית, המושתתת על מוסר ומאפשרת בית יהודי. העדפת היהודית על הדמוקרטית לא תשאיר אותנו על המפה, רק שלאף אחד אין כוח להתחיל לגרף את החרא ולעשות מזה קומפוסט.

נתניהו מנסה למצב את הפלסטינים כאוייבי השלום, אבל בה בעת הוא ממצב את עצמו כאויב השלום וזו הסיבה העיקרית לעצבים של השלטון האמריקאי, הם רואים דרכו והם לא מטומטמים כמו שהוא חושב. וזה לא רק נתניהו, ההתנהלות של ליברמן מול שבדיה שכללה את החזרת השגריר, ההתבטאויות האומללות של בנט, וההחלטות החצי אפויות של יעלון - כל אלה אומרים יותר עלינו מאשר עליהם. זה לא העולם שיוצא נגדנו, אלה מנהיגי ישראל שמתבטאים בכל מקום וחושבים שאם הם מדברים בעברית אף אחד לא מקשיב להם, העניין הוא שכל אחד יכול להבין, גם אם גוגל translate קצת לא קוהרנטי. עצוב שהציבור הישראלי הוא זה שצריך תרגום מעברית לעברית וקולט לאט יותר מכל העולם כולו. שיהיה לנו בהצלחה עם זה, בשבדית זה מתפרק יותר טוב.

יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

יחסיות - פוסט תזכורת אישי

אם יש משהו שתמיד נראה לי מוזר בחינוך ביתי אלה התלונות של הילדים מדי פעם בבוקר לפני שיוצאים לפעילות. ברור שזה מצחיק/מתמיה/מפתיע אותי כי לי יש נקודת התייחסות - אני יודעת איך זה להיות בבית הספר, הם לא. כשצריך לצאת בתשע וחצי מהבית והם בטוחים שזה מוקדם נורא, כשנראה להם שהפעילות תהיה פחות מעניינת מבדרך כלל, כשהם מסבירים שהם צריכים עוד קצת להיות בבית - כל אלה בתוך עולם המושגים שלי נשמעים כל כך מפונקים ומנותקים ותמיד אני צריכה להזכיר לעצמי שבעצם הם לא מכירים משהו אחר. הם לא באמת מבינים מה זה לקום כל בוקר עד מקסימום שבע, להתארגן, לשים על הגב (היום זה כבר על עגלונת) תיק כבד וללכת ברגל (כן, בלי שההורים יקחו) לבית הספר כדי לבלות שם מינימום 5 שעות, ברובן די משמימות. אני מניחה שזו עוד הוכחה לכמה שהכל יחסי בחיים.

וזה מצחיק שאין להם לפעמים חשק לפעילויות הבוקר שלנו כי תכל'ס אם היו מציעים לי חצי ממה שהם עושים בתקופה שהייתי תלמידת בית ספר, הייתי קופצת על המציאה. פרספקטיבה. כנראה זה העניין. הבעיה שלרוב בחיים כשאנחנו לא מכירים משהו אחר, אנחנו יכולים להרגיש את הקושי, פשוט כי אנחנו לא יודעים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. וזה לא באמת משנה אם אגיד להם שעד שנצא הם כבר היו מסיימים שני שיעורים בבית הספר, זה לא נתפס. כנראה שזה לגמרי אנושי וזה בסדר. רק שעולם המושגים שלהם שונה משלי ולכן זה תמיד נורא משעשע אותי, הפער זה בין איך שהם תופסים את זה ואיך שאני.

יש המון מאפיינים באופי האנושי שאני תוהה לגביהם, אבל היחסיות הזו בתפיסה שלנו את העולם היא משהו שבעיני כבר היינו צריכים ללמוד לעקוף, אבל כנראה שלעולם לא באמת נצליח לעשות את זה. אני מוצאת את עצמי המון פעמים, בעיקר כשאני כואבת או כועסת, מנסה להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ולהתקדם הלאה. זו לא באמת התנהגות טבעית, זה רק משהו שאני מנסה לסגל.

אני זוכרת תקופה של קושי עם הבכור, בה במקרה קראתי בלוג של אישה אמיצה שנאבקה במחלת הסרטן. אמא לשני ילדים שהסבירה שהסרטן עשה לה משהו טוב במערכת היחסים עם הילדים. זה הדהים אותי שבתוך החולה הרעה הזו, בתוך מאבק שדורש את כל תעצומות הנפש, היא מצאה מקום לסבלנות ואהבה אין קץ. פתאום כל הדברים שבגינם היא כעסה עליהם לפני המחלה, נראו לה כל כך אפסיים. מרגע שנודע לה שהיא חולה, כל רגע הפך להזדמנות נוספת להיות איתם, להרגיש אותם, להרעיף עליהם אהבה, להוסיף להם זכרונות טובים. החשש שהיא לא תהיה איתם, הפך אותה לאמא אחרת. אני זוכרת שחשבתי שאם יש לקח שצריך לקחת מכל זה זה שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן מה באמת חשוב בחיים. עוד לא היכרתי את האדם שבאמת חי את חייו כך אם הוא לא נמצא תחת איזושהי סכנה קיומית.

זה תכל'ס די עצוב שאנחנו לא זוכרים שכולנו בני מוות, זה יכול להיות סרטן או תאונה או דום לב, זה יכול לבוא לאט או מהר ובהפתעה ובכל זאת אף אחד מאיתנו כמעט לא חי את החיים כאילו עוד מעט הוא ימות. אנחנו מדחיקים. זה מה שאנחנו עושים, זו כנראה נטייה אנושית שמוגדרת לנו עמוק ב DNA. אולי זה בגלל שאין לנו באמת את היכולת להבין כל הזמן עד כמה אנחנו זמניים וטוב שכך זו מחשבה מורבידית מאין כמוה שלא ממש מסתדרת לנו. 

ייתכן שגם האופטימיים שביננו לא באמת יכולים בכל פעם להזכיר לעצמם שיכול היה להיות יותר גרוע. אבל אם יש משהו שאני מנסה לקחת זה להסתכל על הדברים בפרופורציות ולזכור את מה שחשוב באמת. בכל מקרה כנראה הכל עניין של פרופורציות וזה בטח לא ייפתר עם הפוסט הזה, אבל זה כנראה משהו שהייתי צריכה להוציא. להזכיר לעצמי את היחסיות בחיים האלה, להזכיר לעצמי את מה שחשוב ובעיקר לזכור שכולנו בסך הכל בני אדם.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק... 

יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

דמוקרטיה בטלה בשישים, סליחה ב- 61 (ח"כים)

אני יודעת, אתם הרבה פחות אוהבים לקרוא אותי כשאני מדברת על פוליטיקה. אבל הבלוג הזה הוא שלי ושיקולי פופולאריות לא ינחו אותי בכתיבה. מה שכן הבנטומטור הפנימי שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני שוב מעוצבנט. זה לא רק השטויות שלו על חיזוק הבניה כי כידוע זה סלע קיומנו, לא האיומים שאם נתניהו לא יחזק את הבניה בגדה הוא יערער את הקואליציה, כי הוא כל הזמן מבטיח לערער את הקואליציה במסגרת הקמפיין שלו של להיות בממשלה ולהרגיש בלי, זה לא הניסיון הפתאטי שלו להיות אח של כולנו ומה פתאום הוא בכלל לא מגזרי. זה העובדה שבנט והמפלגה שבראשותו זה אריה בעור של כבש. אני לא מפחדת מבנט, אני חוששת שאנשים כמוהו הם בדיוק האנשים שיורידו את ה so called דמוקרטיה שלנו ביגון שאולה. שבאיזון הבלתי אפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטיה, אלה הם הבנטים שמערערעים את תפיסת הדמוקרטיה בשקט ובהחלטיות ועד שנבין את העניין כבר נהיה עמוק בבוץ.

מה תכל'ס אני רוצה להגיד היום? שבנט והבית היהודי מסוכנים. אתם לא חיייבים לקרוא יותר, את השורה התחתונה שלי אמרתי. אני כותבת את זה כבר כמעט שנתיים, וכמו שאני סבורה שגם את ממשלת נתניהו צריך להחליף ודבר לא קורה, סביר להניח שגם דבריי על בנט ומרעיו (מלשון רעים - לא טובים ולא מרעים - חברים, חוצמזה שהם לא חברים, הם אחים) יאבדו להם חסרי הדהוד בתוך ההיסטוריה ולא נודע כי באו אל קרבה. 

ביום ראשון הקרוב, ועדת השרים לענייני חקיקה תידון בתיקון "פסקת ההתגברות" שמציעה אילת שקד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקון והתגברות נשמעים כל כך חיוביים, נכון? הרי תיקון נועד לשפר והתגברות זה נהדר - זה להתגבר על מכשולים. רק שבמקרה הזה המכשול הוא הדמוקרטיה, בעיקר עקרון הפרדת הרשויות והתיקון הוא למעשה קלקול יסודי. מה ששקד מבקשת בתיקון זה שלכנסת יהיה כוח לחוקק מחדש חוק שבית המשפט קבע שהוא בלתי חוקתי, שהוא פוגע בזכויות אדם. היינו שקד קוראת הלכה למעשה לפגוע בכל הרעיון של איזונים ובלמים עליו נשענת הדמוקרטיה ולבטל עוד בלם החוסם את כוחה של הכנסת. התפקיד הפיקוחי של בית המשפט הופך להיות בטל ב- 60 (טוב, נו, במקרה הזה זה ב- 61) אם הכנסת יכולה לעקוף אותו. 

סביר להניח שהתיקון הזה לא יעבור. אז למה להתעכב על זה? ובכן, עצם העובדה שיש חברת כנסת שביודעין , בגלוי, ללא כל בושה או מצפון ומתוך אג'נדה אינטרסנטית וברורה מקדמת פגיעה ברעיון הדמוקרטי, אומר שהגענו לשלב בו אינטרסים צרים נראים לנו חשובים יותר מהאינטרס שבמכנה המשותף - דמוקרטיה. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מוכנים לקבל את זה ולא מוצאים בזה סיבה להתקומם היא כבר הרבה יותר ממטרידה. שקד היא חלק ממפלגה שמרגע חבירתה לקואליציה, מקדמת שתי אג'נדות עיקריות: ייהוד המדינה והזרמת כספים להתנחלויות. ומה אנחנו אומרים? טוב זה מגזרי ויש שישוו ויעלו: "הלוואי עליי פוליטיקאי כמו בנט שמקדם את האינטרסים שלי" - הבעיה העיקרית היא שהאינטרסים הצרים הם מכרה זהב לבית היהודי, כי לא רק שהם מקדמים את "המגזר שלהם" הם גם כורתים את הענף הדמוקרטי שכולנו יושבים עליו ואף אחד לא מראה להם את הדרך החוצה.  

לא אאריך בדברים (החלטתי החלטה מינהלית שפוסטים פוליטיים יהיו קצרים) ולכן לא אסקור את כל האנקדוטות הפוליטיות האנטי דמוקרטיות שהבית היהודי שותפה להן, אך שימו לב לפעולותיה/עמדותיה של הבית היהודי בנושאים כמו חוק המשילות, ברית הזוגיות, זכויות העובד. גם את חוק הגיור הייתי מכניסה, אבל כאן וודאי תסבירו לי שזה עניין דתי ומגזרי ולכן עמדתם הגיונית. אפשר להניח שהמכשלה היא הבית היהודי, אך אם שמים את הקלפים על השולחן לרגע, הבעיה האמיתית היא מי שמשאיר אותם בממשלה.

ראש הממשלה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא טיפש (ויסלחו לי האדירים שאמרתי את זה), הוא יודע שמעשיהם פוגעים הלכה למעשה בדמוקרטיה, אבל מה אכפת לו? הוא נהנה. גרוע מכך, ראש הממשלה יודע שיש לו אופציה בדמות בוז'י הרצוג (שבטוח יסכים להצעה הנכונה) והוא מעדיף לאיים במרומז על בחירות. השאלה היא אם זה רק עוד ספין שנועד להביא לחילוף קואליציוני או להגדלת כוחו האלקטורלי. הבעיה עם נתניהו שהוא לא כל כך צפוי, ככה זה עם אינטרסנטים. מצא מין את מינו. השאלה הגדולה היא מתי זה ימאס לנו?

יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד
סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.


ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 


מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"
אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.


בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי
אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 


לחץ צריך לדעת לשחרר
אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.


יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה
ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש
אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 


תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב
הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות
בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 


מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...